כשאנשים מתנהלים על "טייס אוטומטי" קורים דברים מצחיקים, למשל אנשי שמאל בכירים שהצטרפו למאבק הדרוזים בנימוק שאי אפשר להפלות את מי שכרתו "ברית דמים" עם מדינת ישראל. אין לי בעיה להודות שאין לי מושג אם חוק הלאום אכן מפלה את הדרוזים, אבל מה שהצחיק אותי היה לראות אנשי שמאל מתגייסים מיד למאבק הדרוזי בנימוק שכבר 70 שנה הם עוזרים לנו להרוג ערבים (תקראו לזה "ברית דמים" או "אמנת לאס וגאס", עדיין המשמעות היא אותה משמעות). את החיבוק החם והאוהב ביותר היו צריכים הדרוזים לקבל מאחיהם מימין, ובמקום זה הם קיבלו אותו דווקא מאנשים שיעשו הכל כדי שילדיהם לא יתגייסו ליחידה קרבית. מעין "איפכא מסתברא" שמייצרת המציאות הישראלית, שבה שני מחנות מגיבים רק לגופו של אדם העונה לשם נתניהו, ולא לגופו של עניין.
אפשר היה לצפות שיתהווה כאן מרכז, כזה שגבולות הגזרה שלו הם ביטחוניסטים מתוצרת מפא"י משמאל, וחרותניקים־ליברליים מימין. רק שככל ששני הקטבים האוטומטיים מקצינים ומתבהמים, רק מעטים מצהירים על עצמם כעל "מרכז". למרכז יצא שם רע בעידן שבו בוטות היא שם המשחק. כמי שיושב בגאווה על הגדר, קל לי לראות שהאימפוטנציה נמצאת דווקא אצל מי שלכאורה מפגינים נחישות: ממשלות השמאל של רבין וברק הבטיחו שלום והביאו טרור; ממשלות הימין הבטיחו את ארץ ישראל השלמה אבל לא סיפחו אפילו מילימטר של אדמה קדושה, ובדרך הן שחקו את כוח ההרתעה של צה"ל, כמו למשל בסבב הנוכחי מול חמאס.
המציאות הזאת הייתה צריכה להצמיח מרכז שאומר בגדול משהו כמו: למרות מה שחושבים הסמוטריצ'ים, קיומה של מדינת ישראל התאפשר, מתאפשר ויתאפשר רק מתוך הכרה בינלאומית רחבה בזכותנו להתקיים. לכן, עם כל הכבוד לעוצמתנו הצבאית, אל לנו לשכוח שכוחה יפה רק לסבב קצר של לחימה, שלאחריו נהיה תלויים בבעלי בריתנו בעולם. לכן דווקא מי שרוצה לשמר את עליונותנו הצבאית על האויב, חובה עליו להושיט את ידו לשלום, גם אם הסיכוי לכך אפסי. זה המחיר שעלינו לשלם על כך שאיננו אימפריה גדולה כפי שהיינו רוצים להאמין.
מצד שני, בניגוד לאשליה שמוכרים לנו הזנדברגים למשל, ברור שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. יותר ממאה שנים של מלחמת קיום עברו על הציונות מאז החלו הערבים להתנגד לה באלימות רצחנית. יעברו לפחות עוד מאה שנים עד שיבינו שאנחנו כאן כדי להישאר ויבחרו לחיות בשלום לצדנו, לא במקומנו. כל עוד לא יבינו זאת, ניאלץ להוריד אותם על ברכיהם אחת לכמה שנים.
רק שאם זה ברור ללא מעט אנשים, מדוע הפך מרכז המפה הפוליטית בישראל לצר ממותניה של המדינה ללא אותם "שטחים"? אולי כי יש בעמדה הזאת משום ויתור מובנה על פתרון אוטופי שהנרקומנים בשני הצדדים מכורים לו: מי לשלום הדמיוני שלו ומי לעליונות הגזע היהודי. ואולי זה גם כי עצם הבעת דעה לא מתלהמת, הפכה למעשה כמעט חתרני: קל יותר לכתוב על אוטומט "סמולנים" או "פאשיסטים" כדי לזכות בחיבוק אוטומטי מאוהבי ביבי או משונאיו. לעומת זאת, אם תכתוב שהאוטו־אנטישמים של שוברים שתיקה מגעילים ממש כמו כנופיית הכלומניקים שהצטלמה צוהלת בכנסת לאחר העברת "חוק הלאום", תחטוף משני הצדדים.
תחטוף חזק עד כדי כך, שמזל שאיני שופט את המציאות לפי מדד הלייקים שאני מקבל, אלא באמצעות הסייסמוגרף הפרטי שלי בשטח: "שוברים שתיקה הגיעו במטרה לחפש פרובוקציה", אמר לי השגריר־הלוחם. "הם ארגנו ‘סיור' שכל מטרתו הייתה להתעמת עם החיילים. לידם עמד צוות טלוויזיה, אבל כשהם קיללו את החיילים ואפילו התעמתו איתם פיזית, המצלמות נותרו כבויות. רק כאשר הגיעו כמה מתנחלים וקראו לעברם קריאות גנאי, הם התחילו לצלם", סיכם בהלם של מי שהיה בטוח ששוברים שתיקה הם הטובים, עד למפגש הראשון שלו איתם. חיפשתי אזכור לתקרית, ומצאתי דיווח של חדשות עשר תחת הכותרת: "צה"ל חסם סיור של שוברים שתיקה והוא הותקף על ידי מתנחלים". הנה לכם פייק ניוז שנועד להציג מציאות מעוותת ולשרת תפיסת עולם מעוותת לא פחות.
שבוע חלף והשגריר השפוי שלי שוב התעצבן, הפעם בגלל אוטובוסים מלאים בחרדים שהגיעו כדי להתפלל לכבוד ראש חודש אלול, באחד האתרים הכי נפיצים בגזרה: "חיילים שלא היו בבית כבר שבועיים, סוגרים עוד שבת בגלל המגעילים האלה שאפילו לא מתגייסים", שח לי השגריר, ולי לא נותר לי אלא להודות לו בחום על שסייע לי להישאר עוד שבוע על הגדר, המעשה הכי נאמן לאמת שיכול גבר תבוני לעשות בסביבה שעברה כבר מזמן לרפלקס מותנה.