כשהשר ישראל כץ מתקפל בפני גחמות החרדים, הוא גוזר על מיליוני ישראלים פקקי ענק בדרך לעבודה וממנה, רק משום שהרבי אמר. את האדמו"ר מגור אפשר להבין, מבחינתו אין שום בעיה. הוא הרי לא נוסע לעבודה מדי בוקר, ומן הסתם גם לא עומד בפקקים בדרך חזרה מהעבודה ובוודאי שלא מוטרד מהשאלה אם יספיק לראות את הילדים ולהקריא להם סיפור לפני השינה.
 
הדיון הזה מתנהל מעל לראשם של הנהגים, אלה שנפגעים ישירות מההחלטה בוויכוח הציני בין הרבנים לבין משרד התחבורה, שאותם אף אחד לא סופר. האדמו"ר מגור לא חייב לנו דבר, אבל מי שנבחר בידי הציבור הוא שר התחבורה - שרואה לנגד עיניו פסקי הלכה ומתעלם ממחלף ההלכה. אז הוא מתעלם מהנחיות הדרג המקצועי, מהאישורים לעבודות שהתקבלו ממשטרת ישראל וממשרד העבודה והרווחה – ובעיקר מהציבור החילוני, שרגשותיו לא חשובים לשר כמו "פגיעה ברגש החרדי".
 
הרבנים מורידים הוראה, הח"כים החרדים עושים שרירים, הממשלה מתקפלת – והעבודות מבוטלות. המציאות הזו חוזרת על עצמה פעם אחר פעם.

וכן, כמו חוק הלאום וכמו אפליית להט"ב – שוב הכל פוליטי. משום שיש מפלגות שימכרו את הציבור החילוני ויש אחרות שייאבקו למענו. יש מפלגות שלא יאפשרו לקבוצת מיעוט להכתיב פגיעה ביותר ממיליון נהגים שעוברים מדי יום בנתיבי איילון.

ישראל כץ. צילום: אהוד צויגנברג
ישראל כץ. צילום: אהוד צויגנברג

 
כץ שכח שהוא שר התחבורה ופועל כמו שר הדתות. מיד לאחר ההחלטה שלו, אספנו במרצ את החתימות הדרושות כדי לקיים דיון פגרה מיוחד בכנסת ולהבטיח שישראל לא תתנהל כמו מדינת הלכה, אלא כמו דמוקרטיה־ליברלית מתוקנת, שבה החלטות מתקבלות בידי גורמי מקצוע ולא בגלל גחמות, קרבות בין חצרות או שר ששכח על איזה משרד הוא הופקד.


הכותבת היא יושבת ראש מרצ