ישראל הייתה תמיד מקום של ניגודים: מצד אחד תרבות תכלס, צפירות בכביש ו"יאללה, יאללה תזוזו כבר", מצד שני ארץ השוואיה שוואיה. סבלנות כאן היא מושג מורכב, אבל מי שסבלני שורד. יכול להיות שהסביח המזרח תיכוני הזה הוליד תורת מנהיגות חדשה מבית מדרשו של בנימין נתניהו, שהשורה התחתונה שלה היא "דחה ככל יכולתך". הדוחה מנצח. אל תעשה היום מה שאתה יכול לדחות לעוד שבועיים.
אולי זו הסיבה לכעס של לשכת ראש הממשלה על ישראל כץ, שמיהר להודיע על דחיית העבודות בגשר יהודית בחצי שנה. "מה הוא קופץ?", זמזמו בלשכת נתניהו ואמרו שהוא גורם נזק. נתניהו מעדיף לעשות את זה יותר לאט. למה ליצור משבר, במקום כאילו לפתור אותו? למה למקד את כל הביקורת הציבורית בגורם אחד כשאפשר לחלק אחריות? זו פשוט איוולת פוליטית. הגישה הזאת מאפיינת את התנהלות ראש הממשלה כמעט בכל התחומים, וברוב המקרים היא עובדת. בגדול, הנוסחה היא שרוב הבעיות נפתרות מעצמן, בעזרת הזמן, המזל וצירוף הנסיבות. חלק מהבעיות לא ניתן לפתור, ויש בעיות מועטות שעליהן כדאי להסתער ולרשום הישג ברור ומיידי.
קחו לדוגמה את ההסדר עם חמאס. יכול להיות שמתגבש פה הסדר מרחיק לכת, אבל המדיניות העיקרית של ישראל היא דחיית העימות הבא ברצועה. לא מלחמה עכשיו, לא מיגור ולא כיסוח, לא חיסול ולא נעליים. העיקר לדחות. ליברמן אמר שעדיף לפגוע בחמאס באמצעים כלכליים וזה ייקח זמן. בקיצור, שבו בשקט ונחכה. בפועל, נתניהו צודק. ההמתנה מייצרת מציאות של שקט, יחסי שכנות מתוחים בלי נפגעים. הוא בינתיים לא ויתר על כלום, והתוצאה הושגה. אם ישראל תצליח לדחות את העימות בעשר שנים, היא ראויה לכל שבח. הבעיה היחידה היא שהמהלך הזה מנוגד לכל התרברבויותיה.
זה לא הדבר היחיד שדוחים. חוק הגיוס נכנס לבחינה מחדש, והממשלה ביקשה דחייה. עד אז אולי האדמו"ר מגור יתרכך, יהיו בחירות, משהו יקרה ונמצא את הנוסחה. אם אין לנו אותה כעת, למה ללכת על הכרעות. כנ"ל לגבי חוק הפונדקאות. מחכים למושב הבא. בינתיים ההפגנות שככו, הנושא ירד מסדר היום. אם יהיה תיקון שיאפשר גם לגברים לבצע הליך פונדקאות, הוא כבר יהיה כולו יוזמה של נתניהו ולא מענה ללחצים, והנה חילצנו הישג בלי לשלם מחיר. אם לא יהיה כלום, כי אין כלום, מישהו ידאג ללחוש באוזני החרדים שנתניהו דאג להם.
הכל מתכנס לבשורה מנהיגותית אחת: מי שלא יוזם לא טועה, ומי שלא טועה לא משלם מחיר ציבורי. כל מה שקורה שלא מיוזמתך נתפס כגורם חיצוני. העכברת למשל. מחפשים עכשיו גורמים ואשמים: משרד הבריאות שהוריד את ספירת אחוזי האי־קולי במים, הבקר שלא חוסן, חזירי הבר, המחסור במי גשמים. מי אחראי לזרימת הנחלים? אף אחד. אז אין אשם, אין אחראי. כל פתרון או מענה חלקי נתפס כמעשה יזום של ממשלה שדואגת לאזרחיה. התבהלה גובה מחיר מענף התיירות, אבל כאמור, אף אחד לא ייקח אחריות.
עכשיו דמיינו שהממשלה הייתה יוזמת פרויקט להזרמת מים לנחלי הצפון, שאולי היה מונע חלק גדול מהבעיות. נניח שהגופים האחראים היו מגלים יוזמה, לוקחים את העודפים של מתקני ההתפלה, מים שמוזרמים לים, ומזרימים אותם לנחלים. אם משהו היה משתבש בדרך - מחלה, זיהום, פטרייה - מיד היו מדברים על חלמאות, על טיפשות ואחריות. היוזם היה חוטף מכל כיוון. הנוהל החדש מעודד היעדר יוזמה, התנהלות על פני ניהול, דחיינות על פני הסתערות.
זה מתחבר לאמירה של השר צחי הנגבי השבוע, שלפיה אין טעם להאמין להבטחות פוליטיקאים לפני בחירות, כי אחר כך באה המציאות. דבריו עוררו סערה והתנגדות, אבל הנגבי אומר אמת. ישר ובפנים. יש מי שמתקומם על הזגזוגים, אבל הכעס צריך להיות על ההבטחות. אל תבטיח את מה שאתה יודע שספק אם תוכל לקיים. מצד שני, פוליטיקאי יבטיח הכל כדי להיבחר וזה מובן. צריך תמהיל נכון ומידה של יושר ויושרה.
קחו למשל את שר האוצר משה כחלון, שהבטיח להוריד את מחירי הדיור. הבטחה כבדה. בכל פעם שהמדד יורד קצת אנשיו צוהלים, ובכל פעם הוא עולה מעט יריביו רוקדים על דמו. בפועל, כחלון צריך לדחות את מבחן התוצאה, כי הציפייה שהוא יגיע ליעד בכל מחיר מובילה פוליטיקאים לעשות שטויות. כחלון ניסה לעשות משהו שונה - להציב לעצמו מדדים קשיחים ולתת לציבור לשפוט אותו. זה טוב בהתחלה ומורכב יותר בסוף.
נתניהו מבין את השיטה טוב ממנו. הססמה צריכה להיות כללית ככל האפשר. דחה מה שאתה לא חייב לעשות, וקח את הזמן עם מה שאתה כן חייב לעשות. הזמן מייצר את העובדות החזקות ביותר. הוא מקבע את המציאות, והוא משנה את סחרור הנסיבות מסביב.