האמת, לא קל להיות ערבי ישראלי בימים אלה. המהומה סביב חוק הלאום, גם אם הייתה מבוססת על שלל תיאוריות קונספירציה, גרמה לתחושת פחד מהעתיד ולחוסר יציבות. במקביל, כששכניך מניפים דגלי פלסטין בהפגנה נגד חוק הלאום היהודי או צועקים ״בדם ואש נפדה״ בהלווייתו של מי שבא לרצוח ונהרג בעצמו, לך תתווכח עם זעם העדר. בואו נודה שאם אתה ערבי ישראלי מתון בדעותיו, אוהב ומעריך את מדינת ישראל ורוצה דו־קיום, אין לך כל כך עם מי לדבר.
אירועי השבוע היו מעין מיקרוקוסמוס למצב בכללותו. לאחר ההלוויה המתלהמת קיבלנו את שר הביטחון אביגדור ליברמן. אום אל־פחם צריכה להיות חלק מפלסטין ולא מישראל, הוא פסק, בדומה לדרך שבה פסק שיחסל את הנייה תוך 48 שעות אם רק ייתנו לו להיות שר הביטחון. בינינו, ההלוויה הזאת באה לו משמיים, ואפשרה לו לשחרר עוד איזו אמירה חסרת רגליים שתסיט לרגע את תשומת הלב מהנרפות מול חמאס בדרום.
אבל ליברמן אינו לבד במשחק הזה. בכל מה שקשור למגזר, כל אחד מהצדדים הפוליטיים עושה את חלקו. מרבית הח״כים הערבים, לדוגמה, ניצלו את חג הקורבן כתירוץ לא להגיב על לוויית הדוקר, והתאדו. זוהיר בהלול, שכן התראיין, האשים את המשטרה ואמר ש״האצבע שלה קלה על ההדק״, הרי למה לירות למוות במי שמתנפל ללא סיבה על שוטר מג״ב ומנסה לדקור אותו בצווארו, האם זה באמת הכרחי?
בשמאל נרשמה שתיקה רועמת. כולם התעלמו באלגנטיות והתרכזו בהספדים מרגשים לאורי אבנרי ובהשעייתם של אופירה וברקו. הרטוריקה של כל הצדדים ידועה מראש, ולא ממש משנה מהו האירוע. הימין מתרה, הרשימה המשותפת מתסיסה, השמאל מלקה את עצמו ומתבייש, ובמקרים קיצוניים פשוט מתעלם. כך מדינת ישראל על גווניה הוכיחה שוב השבוע שערבי ישראלי ששואף לדו־קיום ומואס באלימות אינו ממש רלוונטי לשיח, ושהמגזר הוא רק כלי משחק בידי פוליטיקאים.
במרץ התפרסם הסקר השנתי של אוניברסיטת חיפה שמתאר יחסי יהודים־ערבים בישראל. ב־2015 הכירו 65.8% מהערבים בזכות הקיום של ישראל לעומת 58.7% בלבד ב־2017. הימין בחר בזמנו להסתכל על 34.2% אזרחים במדינה שאינם מכירים בזכות קיומה, והשמאל בחר להסתכל על 65.8% כאילו השאר אינם קיימים ולא דורשים התייחסות. הפער שגדל במשך שנתיים הוא תוצאה של עבודה נהדרת של שניהם.
במקום למצוא פתרונות אמיתיים לדו־קיום, פוליטיקאים קטנים בוחרים ברטוריקה, ואם כבר רטוריקה אז עדיף שתהיה שלילית ומאשימה, כי אחרת, לדידם, אף אחד לא יקשיב. מילותיהם נועדו למשוך תשומת לב. צמצום הפער או בניית גשר לדו־קיום הם במקרה הטוב מטרות משניות. העניין הוא שגם
כשמעדיפים מילים על פני מעשים, אין באמת סטטוס־קוו שנותר על כנו.
הסקר מראה תמורות גם בצד היהודי. שיעור היהודים המכירים בזכות הערבים לחיות במדינה כמיעוט בעל זכויות מלאות ירד מ־79.7% ב־2015 ל־73.8% ב־2017. 28.9% מהיהודים לא מוכנים שיהיה להם חבר ערבי, לעומת 24.3% ב־2015. ככה זה כשכל צד מסביר לבייס שלו שהצד השני התחיל ולכן מגיע לו.
אחמד טיבי הסביר השבוע שהוא נלחם בעד זכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה, ובמקביל נגד הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. אל תראו אותו ככה, יש לו ״סיבה״: המדינה הפלסטינית שתקום תהיה אוטוקרטית, ומכיוון שהוא כאזרח ישראלי רוצה לחיות במדינה דמוקרטית, היא לא יכולה להיות יהודית בהגדרתה. בחיי, זאת הייתה התשובה. למה לצאת למלחמת חורמה על הקמת מדינה פלסטינית אוטוקרטית שתתעלל באזרחיה ולא תכבד זכויות אדם? רק לשם מימוש שאיפות הלאום? ואם מימוש שאיפות לאום הוא חשוב כל כך, מדוע מימוש שאיפות הלאום היהודי הוא גזענות שיש להילחם בה? אבל ברטוריקה של פוליטיקאים שמדברים במקום לעשות, אין צורך בהיגיון. יש צורך לעורר רגש, ואם הוא שלילי ומקומם - מה טוב.
טיבי גם הצהיר שהוא מייצג את מרבית הציבור הערבי בישראל כשהוא מדבר ככה. אז בואו נביט לרגע בסקר: ב־2015 זה לא היה נכון, כי 53.6% מהמגזר הערבי חשבו שזה לגיטימי שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל ראו זה פלא: טיבי וחבריו ״ייצגו״ וב־2017 ההסכמה ירדה ל־49.1%. במקום להעצים את אלה ששואפים לקיום בשלום, הרטוריקה העצימה את אלה ששואפים לכעס וסכסוך.
הערבים נוהרים
תביטו על הפלח הערבי שרוצה לחיות בשלום במדינת היהודים, שאין לו בעיה עם התקווה או הדגל, שמתנגד לאלימות, שרוצה להתפרנס בכבוד ולחיות בשלום, ושחושב שקרוביו הפלסטינים צריכים למצוא הנהגה נורמלית ולדאוג לעצמם. מי דואג להם? מי מייצג אותם?
קל לבוז לרשימה המשותפת, היא הרוויחה זאת ביושר. אבל מי מציע אלטרנטיבה? ממשלת הליכוד משקיעה מיליארדים בצמצום פערי ההשכלה, אבל היא לא תתפאר בצמצום הפערים כי זה לא מספיק מלהיט את הבייס. לצד חוק הלאום היא תשקיע את כל מאמצי ההסברה שלה בימין, בסגנון ״הערבים נוהרים״, כדי שייעמדו מאחוריה בנאמנות מוחלטת. אבל היא לא תשקיע דקה בהסברה למתונים במגזר הערבי. היא לא תיתן קונטרה לזעקות השמאל על קץ הדמוקרטיה, ותיתן לפחד שייווצר בקרב הערבים המתונים לעשות את שלו.
הפחד מקצין עמדות, וזה מפחיד גם את הציבור היהודי: בשנתיים האחרונות חלה עלייה בשיעור היהודים שמדווחים על הימנעות מכניסה ליישובים ערביים, מ־59.3% ל־63.7% בשנת 2017. הממשלה והרשימה המשותפת מהוות שני צדדים של אותו מטבע. כל צד מלהיט את הלאומנים שלו, ומתעלם מהמתונים. ומה לגבי השמאל? שם לכאורה מבינים ללבם של ערביי ישראל, אבל רק ללב המסוכסכים והמתנגדים. לגלות אמפתיה למתונים זה קל מדי אם רוצים להראות שהמחנה אמפתי באופן על־אנושי.
כך קיבלנו עם השנים את ההגדרה ישראלי־פלסטיני: זהות שעל פי רטוריקת השמאל היא לכאורה מדויקת יותר, אבל בפועל היא מסוכסכת מבפנים. יותר אזרחים ערבים ששונאים את ישראל, ובכל זאת רוב מכריע שלא רוצה לגור בשום מדינה אחרת. זה מה שהרטוריקה הפוליטית מעודדת, והיא מתעלמת מהאמת הפשוטה שאדם שיש לו רגשות חצויים כלפי מולדתו לעולם לא יהיה מאושר או מסופק.
הרטוריקה של הפוליטיקאים הקטנים מעצימה בעיות במקום לפתור אותן. מי שאכפת לו מהמגזר הערבי מעודד השתלבות, לא התבדלות. הוא מבין שנאמנות לישראל לא תבוא מתוך איום, אבל היא גם לא כניעה אלא פשוט הבנה שעדיף לאדם לחיות בשלום עם המדינה שלו, אחרת הוא חי בתחושה תמידית של כעס ומרמור.
כרגע אף אחד אינו מייצג את האינטרס האמיתי של המגזר. כמחצית מערביי ישראל אינם מצביעים. הם לא יכולים לסבול את זועבי וזחאלקה ולא מאמינים לטיבי. אבל אף מפלגה יהודית לא פונה אליהם עם הצעה אחרת. כולם נלחמים על קולות היהודים: המרכז, השמאל, הימין, וכך ערביי ישראל הם בגדר מנדטים על הרצפה שאף אחד לא מרים.