בארץ בדיונית בעיר בדיונית, ישבו בני משפחה בדיונית – הורים בדיוניים וילדים בדיוניים - ואכלו ארוחת ערב בדיונית. "ילדים, אבא שלכם רוצה לדבר איתכם", הודיע האבא הבדיוני. על פניה של הבת הבכורה פשט חיוך ענק. "שוב אתה מדבר על עצמך בגוף שלישי?" שאלה. "כי אם זה בגוף שלישי, זה בטח רציני". גם חיוך רחב כמו שלה לא יכול היה לחתוך את המתח באוויר, שהיה אמיתי לגמרי, והוא המשיך: "אבא שלכם רוצה שתדעו שלעולם הוא לא יקפח אף אחד מכם. אבא ואמא שלכם ישאירו לכם בצוואה הכל שווה בשווה. כמו שבחייהם נתנו לכם שווה בשווה, כך גם ינהגו בלכתם", אמר.
החיוך של הבכורה הדמיונית הפך לצחוק מתגלגל. מה לו, לזה, שבא על ראשה עכשיו עם נאום ה"שווה בשווה?" היא מרפקה את אחד מאחיה ולחשה לאוזנו: "תתכונן. כל אחד מאיתנו יקבל טחור אחד וחלק שווה מהמינוס של ההורים".
אחיה לא מצא את זה מצחיק בכלל. "בוא'נה", אמר לה, "איך את מדברת? מתעסקים פה בדברים רציניים. ההורים רוצים שנהיה שקטים. מה את רוצה, שיהיה אצלנו כמו כל המשפחות האלה, שהאחים לא מדברים אחד עם השני כי כל החיים ההורים הפלו ביניהם ולא נתנו להם שווה בשווה?"
לזה מדורי השבועי מוקדש. לא לטחורים או למינוסים, הגם שאלו ראויים לכל כבוד, אלא להונאה הרווחת ששמה “שווה בשווה". שנים שאני מתעסקת בזה. שומעת את ההצהרות החגיגיות של חבריי. "אצלנו לא מפלים בין הילדים", הם מכריזים. "כל הילדים מקבלים את אותו דבר".
ללמוד לפרגן
השבוע נרשמה עליית מדרגה כשהבכורה הבדיונית החליטה להרעיף מתנות על ילדים שהיא מאוד אוהבת. זה עניין שבשגרה אצלה, הרעפת מתנות. היא אוהבת לתת לא פחות ממה שהיא אוהבת לקבל. משהו בברק של העיניים, בציפייה הדרוכה לקראת הגילוי של הדבר הנסתר בעטיפה הצבעונית, שווה הכל. אלא שהפעם היא הביאה לאחד מתוך שני האחים מתנות. לשני תכננה להביא בפעם הבאה שתפגוש אותו ותיקח אותו ליום כיף. לזה שאמא של הילדים הנהדרים האלה מתקשה להגיד תודה או לחייך היא כבר התרגלה. כל אחד והטוב שאיתו הוא נולד. הפעם אפילו היא הצליחה להפתיע. "תשמעי, אני ממש מבקשת שנפסיק עם עניין המתנות לילדים", אמרה לה. "נפסיק", אמרה זו שמקפידה לא להפריז בערך הענקת מתנות ועוד יותר מקפידה לא לתת כאלה. "אם את מביאה לאחד, את מפלה את השני וזה יוצר בעיות”, פרשה את משנתה. "להפך. שילמדו לפרגן אחד לשני", השיבה הבכורה הבדיונית. "זה יוצר בעיה", ענתה לה אם הילדים האהובים האלה בחן גדול. סמיילי.
אני מנסה להבין מה כל כך שרף לי את הנתיכים דווקא בהיארעות הזו. נדמה לי שאחרי לילה של מחשבות אני מבינה. לא צריך שווה בשווה. איש־איש, או אולי ילד־ילד, צריך לקבל על פי צרכיו. אנחנו הרי לא באמת שווים זה לזה. לכל אחד יש מטען רגשי שונה, לכל אחד צרכים שונים. למה צריך לשתף פעולה עם השקר הגס של "כולם מקבלים שווה בשווה"? למי ולמה זה טוב? דבר נוסף: אחים הם המועמדים הטבעיים ללימוד משא ומתן. מהרגע הראשון הם מזמנים הזדמנות להתדיין על טריטוריה ועל שיתוף. מדוע לקלקל את מה שיכול לקרות באופן כל כך טבעי? ולמה להיבהל במקום ללמד אותם, יום־יום, שעה־שעה, לעשות את זה? למה לטפח חמדנות?
מה שאני אומרת הוא דבר פשוט מנקודת המבט כאמא וכבת: לא צריך להונות את העולם עם אשליית ה"שווה בשווה". מה שכן צריך, זה לחנך ילדים מגיל אפס לדעת לפרגן זה לזה. לא להסתיר מהם כשהאחד מקבל, בטח לא להצטדק כשהאחר זקוק לעזרה. לשמור על שקיפות ועל איזון תוך ידיעה ברורה שזה יגדיל את הסיכוי שלהם להיות אנשים מפרגנים וחיוביים ויביא לאווירה טובה בין בני המשפחה.
מספרים שהעיר חלם נוצרה כאשר מלאך שנשא שק מלא נשמות טיפשות ציווה לחלקן שווה בשווה על פני כל העולם. אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. מה שקרה למלאך המסכן היה שהוא מעד ושפך את כולן במקום אחד. ואולי זה השיעור הגדול בסיפור הזה: אין חיה כזאת, שווה בשווה. פשוט אין.