משפחה ממוצא אשכנזי מתכנסת באולם לא ברור כדי לערוך אזכרה לאחד מילדיה שהלך לעולמו זה מכבר. על הבמה ניצבים אבי דנגור, המשחק את דובי, דודו של הילד, הילה גולדנברג המגלמת את אמו, ועוד שחקנים טובים עד מאוד המגלמים את שאר סובביו. זוהי הצגה סאטירית. ב"אזכרה מזרחית" מציעים בדרך כלל שולחן ארוך ועליו דגים, תבשילים ולחם ביתי. באזכרה הזו עומד שולחן קטן ועליו קרואסונים יבשים ובייגלה ובמרכזו חצי תפוח לקישוט ובננות שבהן אסור לגעת כי "הן ספורות לפי האורחים".
כל קונוטציית התרבות האשכנזית משתנה באחת, היא איננה יומרנית, ושחקניה הופכים אותה למשעשעת. ההספדים שאותם נושאות הדמויות כתובים בשפה אלתרמנית, ללא קשר בין מילה לשכנתה, והסבתא בת ה–90 מגיעה בבגדי ספורט להציג תרגיל זיכרון לנכדהּ שנפטר.
הקהל שואג מצחוק. אף על פי שאלה לא היו חלק מנחלת ילדותי ומהאזכרות שבהן הורגלתי, גם אותי זה משעשע. כמה כיף לדעת שאט–אט אנחנו, הדור הצעיר, מכירים את מנגנון מנעול השלשלת ומצליחים לפתוח אותו. משילים מעצמנו כל פחד לצחוק על מה ששנים היה פה טאבו, אסור ללעג ונטול כל ביקורת עצמית.
זו הפעם הראשונה, כך אני חושבת, שלא נעשתה שום השוואה בין מזרחי לאשכנזי היושבים בקהל. כולם באו וצפו בעליבות התא המשפחתי והניואנסים האירופיים שכל כך לא תקפים כאן בארץ. היוצרים החדשים, אם תשאלו אותי, מאסו בכל הקשור לקיפוח, לפנתר שחור, לעליונות לבנה וכו'. אולי אנחנו מתחילים להבין שגדלנו בדרך מסוימת, בתוך כור היתוך לא מוצלח כל כך, ועת לזעום ועת לצחוק.
פעם שוחחתי עם איזה יוצר לא צעיר, והלה אמר לי: "עייפתי מכתיבה, מרסל, אבל את יודעת מה החלום שלי?".
"ספר לי", ביקשתי.
"שמישהו מאיתנו, בני עדות המזרח, יקום ויכתוב הצגה, ספר או סרט על הבתים שבהם גדלנו", הוא אמר. "להפריך את השמועה הנושנה והכל כך לא נכונה שבית מזרחי הוא בית שמח, של חיבוקים, תבשילים וכפיים. לא כך הדבר".
שנתיים אחרי כן יצא מאור זגורי המוכשר עם "זגורי אימפריה", ומאז כמו הוסרה עוד שלשלת ועוד סטיגמה מעל המשפחה המזרחית.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה לא ערכנו קידוש בבית. זה היה קצת לפני שהורי נפרדו. די היה לאמי בהכנת הסלטים והתבשילים, והיא טסה עם אחיה לטורקיה. אבי הלך לישון אצל הוריו, ואני ואחותי נשארנו בבית עם כסף לפיצה ולבקבוק קולה. התביישתי בעצמי. שנים ארוכות הייתי מביטה בבית הספר בילדים האשכנזים, כל אלה שלא השתייכו לעדתי, ובלבי ריחמתי עליהם. ידעתי שביתי הוא לא המקום הכי טוב לגדול בו, ובכל זאת על שולחן השבת של אמי תמיד נחו סלטים ותבשילים. ביומיום היו הורי מתווכחים, צורחים ומטיחים כלי בית לרצפה, אבל בשישי כמו נרגעו לכבוד שבת המלכה ונדמה היה שהחיים חוזרים אל מסלולם.
בימי הילדות ההם, כשהבטתי מרחוק בבני כיתתי ה"זרים", דמיינתי את ביתם בשישי בערב. ראיתי בעיקר חושך, עוף קר במקרר, הורים שצופים בתוכנית בשחור–לבן בשפה זרה בטלוויזיה חורקת, וילד יושב על אדן החלון ומצפה למעט שמחה בחייו. והרי לכם, עוד סטיגמה.
מיותר לציין שחלק גדול מאותם הילדים גדלו והפכו למהנדסים ועורכי דין. אחת מהם, שאיתה אני עומדת בקשר עד היום, תסיים בקרוב את לימודי הרפואה שלה ומצויה בהריון מתקדם עם בעל אוהב והורים מאושרים.
אני לא יודעת מי הזין אותנו בפילוג ובשוני האלה, אני גם לא מבקשת שייתן על כך את הדין. אני רק שמחה שאנחנו מתפכחים מעיוורוננו. ההצגה הזו, "מייקל", העניקה לי עוד הזדמנות להיווכח בכך שבכל משפחה, ללא קשר למצב כלכלי ולעדה, יש הדור הקודם שחוזר על אותם המנהגים שכבר לא תואמים את מידות הארץ - וכמה שזה מצחיק.
בשבוע שעבר כתבתי בדף הפייסבוק שלי פוסט שעורר את זעמם של רבים. בכל יום שישי, קצת לפני ארוחת הערב, יושבים שני אנשים, אופירה אסייג ואייל ברקוביץ', בכיסאות מסתובבים, לבושים במיטב בגדיהם ומראיינים אנשים. טוב נו, אני חושבת שהפועל "מראיינים" לא תואם כל כך את מה שעושים השניים, הם יותר משתלחים. בכל שבוע הם בוחרים כמה קורבנות וסוחטים מהם את מיץ הרכילות, העולב והצהוב ביותר שהם מצליחים לגייס.
לא מזמן ראיינו השניים את גילי ארגוב. הוא הגיע עם דיסק שלו לאולפן וביקש לספר שהוא נקי מסמים ומכל חומר פעיל אחר כבר ארבע שנים. לספר שהוא מקליט שירים ועוסק בעשייה. "שאלת המאה מיליון", נכנס ברקוביץ' לדבריו. "איזה מאה מיליון?", שאל גילי כמו לא מבין. "וסמים? מה עם סמים?".
"אני נקי ארבע שנים", התעקש גילי. ברקוביץ' ואופירה פרצו בצחוק. מיותר לציין שהם לא האמינו לו. נראה היה ששוב רמסו את החלש. למה לא דיברו באופן מכבד? למה לא ביקשו להאזין לשיריו?
נגעלתי. גם החברים שלי בפייסבוק נגעלו. יש הצגות כמו "מייקל", וסדרות כמו של זגורי, המציגות את החולשה בכל עדה, אבל בחביבות ובתום. ויש טלוויזיה שמתעקשת לכער לנו את החיים ולהשיב לנו כל שרשרת שאנחנו מצליחים להשיל מעלינו. זו לא החברה שאנחנו רוצים לקיים פה. בראש שלנו יש קצת יותר מרכילות ורוע.
***
בסיום ההצגה, שם באולם צוותא, משתחווים השחקנים, והקהל עומד ומריע. בדרך החוצה אני שומעת שתי נשים מבוגרות מתלחששות. "תאמיני לי, כולנו אותו הדבר", אומרת האחת. "מאמינה, מאמינה, אבל אתם, אין לכם את החום של המזרחים", משיבה השנייה. הן פורצות בצחוק משותף ויוצאות מהאולם.
אני מחייכת אחריהן ובאצבעותי מקבלת את הזרם ההוא שאני כל כך אוהבת, זה שאומר לי לגשת אל המחשב ולכתוב.