את הסיפור על הנשים העזתיות שלא הורשו להיכנס לטיפול מציל חיים בגבולות ישראל בגלל קרבתן לפעילי חמאס אפשר לספר בצורות רבות. אפשר, למשל, לספר על מדינה הנלחמת מדי יום בארגון טרור שהשתלט על רצועת עזה, מתעמר בתושבים ותוקף גם את תושבי ישראל, אבל בכל זאת מאפשרת כניסתן של קרובות משפחתם של חברים בארגון הטרור כדי לקבל טיפול בשטחה. אפשר גם לספר על הדילמות של מדינה עם מציאות לא לגמרי נורמלית, מדינה שמשתדלת לשמור על ערכיה ועל זכויות אדם, בעוד כל שכנותיה דוגלות בערכים שנעים בין שלטון צבאי אוטוקרטי לבין דאע״ש.
אפשר גם לספר על קונפליקט קשה בין הפעלת לחץ למען השבת גופות חיילים למשפחות שכולות לבין הצורך לשמור על הומניות. אפשר אפילו להתגאות במדינה ששומרת על עליונות תמידית מול אויביה, למרות ובגלל שמירתה על כללים שלפעמים לכאורה פוגעים בה. אז למה נדמה שהסיפורים שהכי נשמעים הם כאלה שמעוררים רק מיאוס ושאט נפש?
השבוע נראה שקוטב אחד התעמר במערכת המשפט לא רק על ההחלטה שהתקבלה, אלא גם על שהעזה לקרוא ל"אוגוסטה ויקטוריה" בית חולים פלסטיני, אף שהוא אכן בית חולים המטפל בעיקר בפלסטינים. מתי לאחרונה ישראלי התאשפז באוגוסטה ויקטוריה ולא בהדסה הר הצופים? הקוטב השני, לעומתו, חטף בחילה עזה מכך שמישהו העלה בדעתו לעכב את הנשים המסכנות, תוך התעלמות מכך שלרוע מזלן הן קרובות של פעילים בארגון טרור רצחני ורקוב, על כל מה שמשתמע מכך. הסיפור של ישראל הוא למעשה השילוב של השניים, בעוד שלאחרונה אנחנו נוטים להציג אותו כבחירה באחד משני סיפורים קוטביים.
דמגוגיית השמאל־ימין שברה השבוע שיאים חדשים. שיאים, או שמא נכון יותר לומר נקודות שפל. באיזשהו מקום זנחנו אמת חשובה: הסיפור היפה של ישראל נמצא דווקא בשילוב העובדות שמרכיבות ביחד את המציאות. מצד אחד, מדינה שמתמודדת בהצלחה מדי יום עם רוצחים פרימיטיביים בדרגות שונות, מסוריה ומלבנון ומאיראן ומאיו״ש ומעזה, שמצהירים על שאיפתם למחיקתה מהמפה. מצד שני, מדינה שמטפלת על חשבונה בפצועים מהמלחמה האכזרית בסוריה ומכניסה משאיות מזון לרצועת עזה, במקביל לניהול משא ומתן להחזרת גופות הבנים שלה.
בג״ץ ומערכת המשפט הם חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה, גם אם הגזימו לא אחת בפרשנויותיהם. גם השב״כ והמוסד וצה״ל הם חלק מהסיפור. וכן, גם הם שוגים לא פעם.
רטוריקת השמאל־ימין דורשת להעצים את טעויותיו של חלק מסוים במארג הזה, ולהתעלם לחלוטין מטעויותיו של חלק אחר. במקום להבין את החשיבות העצומה בכך שהחלקים ימשיכו להשלים זה את זה, גם אם לא באופן חף מדילמות וטעויות, אנחנו אמורים לכאורה לבחור רק באחד מהם, להגן עליו בחירוף נפש ובמקביל לרמוס את האחר.
סטנדרטים כפולים
הדרך שבה סיפרנו השבוע את הסיפור על העזתיות היא רק דוגמה אחת לוויכוח, שכל עוד הוא מתנהל כך, כל תקרית הופכת לטרלול. כך נראתה גם ההתייחסות למאמר שפרסמה ד״ר מרים אדלסון ב״ישראל היום״ בסוף השבוע האחרון. הטרולים בשמאל נזעקו: איך היא מעיזה לכתוב על פטריוטיות בעוד היא עצמה ירדה מישראל? אבל מי שלוקח במשך שנים חלק פעיל בפורום סבן (ובצדק), לא יכול להתלונן על כך שמרים אדלסון מתערבת בנעשה בישראל אף שהיא ״יורדת״.
חיים סבן ומרים אדלסון הם שני ישראלים שהגיעו למעמד משפיע בארה״ב וממשיכים להיות מעורבים במה שקורה כאן. שניהם מגדירים את עצמם אוהבי ישראל, כל אחד בדרכו, ושניהם לא גרים כאן. אפשר לא לאהוב את דרכו של אחד מהם, אבל לא רצוי להיות עקביים? או שזה לגיטימי, או שלא. תחליטו.
במסגרת הרטוריקה הזאת, מי שחש צורך לקחת צד וללכת איתו עד הסוף הופך בעל כורחו לאדם בעל ערכים שאינם עקביים. מי שנסער מניאו־נאצים בשרלוטסוויל או מתמיכת הקו קלוקס קלאן בדונלד טראמפ (ובצדק), לא יכול למלא פיו מים נוכח הפופולריות הגוברת של ג׳רמי קורבין, מנהיג מפלגת הלייבור, שונא ישראל וחובב ארגוני טרור שאותם הוא מכנה ״ידידים״. אם לוקחים צד, קשה לקבל החלטה ברורה: האם גילויי אנטישמיות הם משהו שיש להילחם בו או משהו שולי שאפשר לחיות איתו ללא דאגה?
הסטנדרטים הכפולים שנוצרים מהרטוריקה הזו משחיתים לנו את הערכים. מערכת הבחירות עוד לא התחילה, וכבר אנחנו עדים למשחקים מלוכלכים מאי־פעם, גם משמאל וגם מימין. לא מדובר רק בבוטים שמנסים להשפיע על השיח ברשתות החברתיות, במימון משלמי המסים. הסרטון שהוציאו צעירי מפלגת העבודה, למשל, על הימין המתנחלי שרצח רבין ״השתלם לו״, כי הוא ״חולם על מדינה שבה הגבר שולט והאישה היא רכוש״, כנראה עשה את שלו מבחינתם. למה? כי הוא ״עורר שיח״. זה באמת רעיון נפלא להפיץ סרטון מכליל ומכפיש כדי ״לעורר שיח״, רק איך אפשר אחר כך להטיף נגד אמירות בסגנון ״הערבים נוהרים״?
במציאות של מדינת ישראל להיות מוסרי זה לאפשר לקרובות המשפחה של פעילי חמאס לקבל טיפול, על אף המחיר. המחיר קיים והוא לא פשוט, ולכן מי שמתעלם ממנו אינו עילוי מוסרי אלא פטפטן שמטיף מוסר. יש הבדל עצום בין השניים.
מי שתלש את שערותיו באימה בגלל התשאול של פיטר ביינארט, שכח שכדי למנוע טרור לפעמים צריך לתשאל אנשים שלוקחים חלק בהפגנות של רדיקלים, בין שהם אנשי שמאל ובין שהם נערי גבעות משיחיים. אלה וגם אלה נמצאים תחת עינה הפקוחה של מערכת הביטחון, לא תמיד בצדק. לפעמים יש טעויות, אבל כשיוצרים תיאוריות קונספירציה על רדיפת השמאל או קיפוח סיסטמטי של הימין, מפסיקים לראות את הפאזל כולו. ומדינת ישראל היא פאזל. בפאזל מצויות לא מעט בעיות ודילמות, אבל מצויים בו גם יופי ומהות. כל עוד יש ג׳ונגל מסביב, לא כל כך פשוט להיות הווילה.
ככל שהבחירות מתקרבות ושני הצדדים מסירים כפפות כדי ״לעורר שיח״ שבו המטרה מקדשת את האמצעים, כך הם מגבירים את הרעב של קהל גדול שרוצה שידברו אליו בהיגיון ובשפיות, ולא בהכפשות ובעובדות חלקיות. קהל שמחפש מנהיגים שיסבירו למה הם טובים, ולא רק למה האחרים הם איומים ונוראים. קהל שנמאס לו מאי־השפיות הזמנית הזאת, כי הוא מבין שיש פה פאזל ולא שני סיפורים קוטביים. אם נדרוש מעצמנו מינימום עקביות, נצא מהטרלול הקיצוני הזה ונהיה אנשים טובים יותר, ובעיקר נהיה ברורים יותר בכל מה שקשור בעמדות ובערכים.