בימים אלה מתנהל בעיראק דיון ציבורי בעל עניין רב למאות אלפי ישראלים. כל זאת הודות לאדווין שוכר, יליד בגדד. שוכר התראיין לערוץ הטלוויזיה האמריקאי בשפה הערבית, אל־חורה, ופנה לממשלת עיראק בבקשה להשיב ליהודים את אזרחותם העיראקית. דבריו הגיעו לבגדד ועשו להם כנפיים. שוכר איננו רק עיראקי. הוא גם יהודי, וגם בריטי. זה עשרות שנים שהוא גר בלונדון, ובה הקים את משפחתו. הוא מכהן כסגן נשיא חבר הנאמנים של יהודי בריטניה. בראשית שנות ה־50, עם הגירת היהודים מעיראק, בצעד של נקמנות, שללה מהם הממלכה העיראקית את אזרחותם. שוכר מבקש לתקן את העוולה.
"אבי נתן לי מתנה, את הזהות שלי, שאותה הוא קיבל מאביו", אמר בראיון. "את המתנה הזו אנחנו יורשים כבר 2,600 שנה מאב לבן ללא הפסקה. אני רוצה להעניק אותה לבני". בקרוב, סיפר, תוגש עתירה לבית המשפט הפדרלי העליון בבגדד ובה דרישה להשבת האזרחות. "מאז 2003, בכל פעם שביקשנו זאת אמרו לי, 'חכו קצת, העם יתקשה לקבל זאת'. בינתיים השנים חלפו. הגיע הזמן לפנות לערכאות משפטיות".
שוכר יהיה אחד השותפים לעתירה, ומן הסתם יימצאו בה גם לא־יהודים שתומכים בקריאתו. הסוגיה הזו נושאת משמעויות היסטוריות, תרבותיות, פוליטיות ואף כלכליות. אבל בשלב הזה היא מייצרת בעיקר פלונטר משפטי. החוקה העיראקית, שנחתמה בשנת 2005, קובעת כי עיראקי הוא מי שנולד לאב עיראקי או לאם עיראקית, וכי הדבר יעוגן בחוק. עוד נקבע בסעיף 18 לחוקה כי אין לשלול אזרחות ממי שנולד עיראקי, מאף סיבה שהיא, וכל מי שהיא נשללה ממנו, זכותו לקבלה בחזרה, ובלבד שהדבר יעוגן בחוק. לפי הסעיף הזה, יהודי בבל כולם, בניהם וצאצאיהם, זכאים אוטומטית לאזרחות. הבעיה היא שסעיף 18 מתנגש עם ספר החוקים.
החוק העיראקי כולל סדרת סעיפים אנטי־יהודיים שהתגבשו לאטם משנות ה־50 ועד לימי סדאם. אחד מהם הוא "החוק לפיקוח ולניהול כספי היהודים שאזרחותם העיראקית נשללה", שתוקן לאחרונה בשנת 1963. החוק הזה קובע כי שלילת האזרחות באותן שנים, 1950 ו־1951, איננה מעניקה ליהודים זכות לאחוז באזרחותם. חוק אחר קובע כי יהודי שקיבל אזרחות נוספת תישלל ממנו אזרחותו העיראקית.
ולמרות זאת, השבוע הוכיחה בגדד כי איננה אדישה לשאלה היהודית. ראאד פהמי, אחד המועמדים לראשות הממשלה, הביע תמיכה בזכותם לקבל אזרחות. פהמי אינו אישיות שולית. הוא בוגר הסורבון בפריז ובית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). כל חייו הבוגרים היה חבר במפלגה הקומוניסטית, שנרדפה על ידי סדאם. אחרי הדחת הרודן ב־2003 השתלב בחיים הפוליטיים. בחודש מאי התקיימו שם בחירות, ולמקום הראשון הגיע "ממשיכים לרפורמה", גוש בן שבע מפלגות בהנהגת איש הדת השיעי מוקתדא א־סדר. השיחות להרכבת קואליציה עדיין נמשכות, בעצבנות רבה. אם יצליחו ראשי "ממשיכים לרפורמה" לתרגם את הישגיהם בבחירות לניצחון פוליטי, ימונה פהמי לראש הממשלה.
בראיון עיתונאי אמר פהמי כי לעיראק מחויבות כלפי היהודים, ולכן הנושא צריך להילמד היטב. "מבחינה עקרונית וערכית, אנחנו תומכים במתן זכויות לכל אזרח, בכלל זה ליהודים", ציין, "טוב שיתקיים דיון חברתי בסוגיה, שיוביל לתוצאה הגיונית ורחוקה מקיצוניות".
פהמי דיבר בזהירות רבה. הוא התאמץ להביע תמיכה ברעיון, אבל לא להצטייר כמי שנחפז לעודד אותו. "עיתוי הדיון בסוגיית השבת האזרחות ליהודים אינו הולם", הדגיש. או במילים אחרות, טרם בשלה השעה. בדברים אלה הצביע פהמי על הפיל שבחדר: רוב יהודי עיראק הרי גרים בישראל, ומתן אזרחות עיראקית ליהודים שעזבו פירושו הוספת מאות אלפי ישראלים למניין האוכלוסין. מהלך כזה יתקבל בעין יפה על מיליוני עיראקים, אבל השכנים לא יאפשרו בקלות את השינוי. איראן יושבת על החידקל, ושתי רגליה נטועות עמוק בפוליטיקה העיראקית.
איש אינו סבור כי בתיקון העוולה ישובו המוני היהודים לערים שמהן עקרו. אבל עיראק של היום בונה את עצמה מחדש. בניה יודעים היטב כי היהודים מנוסים בבניית מדינה, והיא מייחלת לכך שיבואו לסייע במאמציה, לפחות בידע ובעצה. היהודים מצדם רוצים לתקן את הפצע שנפער בלבם בימים ההם. ויש מהם שמייחלים להשבת הרכוש שנותר מאחור.
אז מה יפסוק בית המשפט הפדרלי העליון, אם תובא הסוגיה בפניו? גם בעיראק, השופטים קשובים להמיית לבן של האליטות, והם יודעים כי פסיקה כזו תחולל סערה בשורות המחנה הפרו־איראני. לכן תהיה זו הפתעה גדולה אם יורו להשיב ליהודים את אזרחותם מיד. עם זאת, בית המשפט הפדרלי הוא מגינה של החוקה. לפי התסריט הסביר ביותר, השופטים יקבלו את העתירה, אבל יורו לרשות המחוקקת לפתוח בהליך לתיקון החוקים. מאותו רגע יועבר הכדור לידי הפרלמנט. שם יוכלו המחוקקים לשלוט בלוח הזמנים של הליך החקיקה, להאיצו אם ירצו, או לנקוט סחבת. הכל בהתאם להתפתחויות הפוליטיות.
נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, יחכו עוד קצת.
דליפת נפט
לא הכל, מתברר, נשאר במשפחה. לפעמים משהו ממנה דולף החוצה. זה מה שקרה השבוע למשפחת המלוכה הסעודית. סוכנות הידיעות "רויטרס" חשפה כי יורש העצר הצעיר והנמרץ, הנסיך מוחמד בן סלמאן, ביקש להנפיק 5% ממניות חברת הנפט הלאומית אראמקו. ההנפקה אמורה הייתה להתבצע על פי שווי חברה של שני טריליון דולר. לפי הערכה זו, תניב ההנפקה 100 מיליארד דולר (לשם השוואה, תקציבה השנתי של ישראל נושק ל־130 מיליארד דולר). זהו הון שעשוי היה להזרים דם רענן למשק הסעודי. ביכולתו, למשל, לפצות את האוצר הסעודי על שלוש שנות מלחמה בתימן ועל שבע שנות המלחמה בסוריה, שבהן הושחתו סכומי עתק כדי לעצב מחדש את הפוליטיקה במדינות אלה - כמובן ללא הצלחה.
הנסיך מוחמד (32) מוביל את הפרויקט לפיתוחה של סעודיה, המכונה "חזון 2030", על שמה של שנת היעד להשלמתו. על פי חזונו, בתוך 12 שנה תהיה סעודיה אטרקציה למיליוני תיירים, נשים ישולבו בה בהמוניהן בשוק העבודה, מקורות האנרגיה שלה יהיו מגוונים מאוד, ותושביה ייהנו גם מתשתיות חשמל נרחבות. אפילו ענפי התרבות השונים - קולנוע, תיאטרון, ספורט ועיתונות - ייהנו מאקלים ליברלי הרבה יותר.
אבל חזון לחוד וביצת זהב לחוד. אביו הקשיש של מוחמד, המלך סלמאן (83), שמע על יוזמת הבן והתחלחל. הוא נועץ בבני המשפחה, במומחי שוק ובבנקאים, והחליט להטיל וטו. כל צבא היועצים הזה הזכיר לאב מה שהוא כבר יודע. הנפקה של חלקים משווי החברה תחייב פיקוח עליה. שקיפות ובקרה אינן ערכים שהמשטר הסעודי רגיל אליהם. ביכולתו לאמץ אותם, אבל הדבר דורש זמן. בחברה כמו אראמקו, המובילה את ענף הנפט הבינלאומי, שקיפות פירושה פרסום שכר הבכירים, חשיפה של הדוחות הכספיים והודעות על כל שינוי חשוב במהלכי החברה. לחשש מפיקוח על המקור מספר אחת להכנסות בממלכה הצטרף גם האגו. "למלך חשוב מאוד כיצד תשפוט אותו ההיסטוריה", סיפר אחד ממקורביו, "האם הוא יהיה המלך שמכר את אראמקו ומכר את פלסטין?".
אפשר להגיד הרבה דברים על הסיפור. שהוא ממחיש את פער הדורות. שהוא חושף את הכיוון שאליו פוסעת סעודיה. שיש בו הצצה נדירה לחצר הביזנטית של ריאד, וכיצד הגורם האנושי מניע את המשחק הגדול. אותי תפסה הקלות שבה הם משחקים בסכומים, ובאמצעותם בגורל הנתינים: הבן יוזם מהלך הרפתקני, האבא אומר לא - וחאלס, הלכו 100 מיליארד דולר.
הכותב הוא הפרשן
לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]