הנה, אני עולה לכיתה א’ , ונדמה לי שאתם מתרגשים כמוני. עובדה: אמרתם "נקנה הכל חדש: מיטה חדשה וחדר חדש". אני רוצה להזכיר שהמעבר לכיתה א' הוא מספיק דרמטי. בבקשה תזכרו שאתם, המבוגרים, יודעים ש"חדש" הוא מצב זמני. אני לא.

אני יודע שאתם עסוקים, אבל יכולתם להתפנות לקחת אותי לפני שבועיים־שלושה לבית הספר, לערוך לי היכרות, להראות לי את הכיתות, איפה שותים מים, ומה אני עושה אם כואבת לי הבטן או שיש לי פיפי באמצע השיעור ואני מתבייש לשאול אם אפשר לצאת.

המעבר שלי לא פשוט. קחו עוד יום חופש, קבלו את פניי ביציאה מהכיתה שלי ולכו איתי הביתה. חבקו אותי, תקשיבו לכל מילה שיוצאת לי מהפה. תזכירו לי שאני תמיד יכול לספר לכם הכל ושאתם פה כדי להקשיב לי ולכוון אותי.

ממש עד לא מזמן הייתי רגיל להגיע מהגן לארוחת צהריים, למשחקים, לחברים, למשפחה. פתאום הזמן שלי מנוהל על ידי בית ספר ושיעורי בית. החיים שלי עומדים להשתנות מבחינה איכותית. כבר שמעתי מבוגרים ממני, שעולים לכיתה ב', שפתאום השאלה שההורים מפנים אליהם כשהם פוגשים אותם אחרי יום העבודה היא "מה שלומך, הכנת שיעורים?". זו עסקת חבילה שבה הלימודים הופכים להיות המוקד. נכון שרוב הילדים איכשהו שורדים את זה ויודעים שזה הופך להיות חלק מהזהות שלהם ומהשפה החדשה בבית, אבל תשתדלו שלא.

בבקשה תעזרו לי לסדר את התיק יומיום, ערב־ערב, עד שאבקש לעשות את זה לבד. כך גם אוכל לשתף אתכם מה למדתי במקצועות השונים כל יום. כשילד הולך לבית הספר אומרים לו: "בהצלחה". אולי במקום זה, כדאי לאחל לי: "שתהיה לך שנה נעימה וכיפית". תעזבו אותי לרגע עם הצלחה וכישלון. ואם אכשל? אני לא טוב?

אני חייב שתקיפו אותי בחומת ברזל, אני צריך לדעת שיש לי גב. אף פעם אל תבטלו את הקושי שלי. בררו איתי מהו, תחקרו מה אני עושה כשאני מגיע לבית הספר ובמהלך השיעור: האם אני מקשיב? האם יש לי חברים או שאני לבד בהפסקות? ואם כן, גשו למורה ובקשו שמישהו ישים לב מה קורה במהלך היום. לפני שאתם ממהרים לקבל החלטות, תאספו מידע.

אני יודע שאתם סקרנים, אבל נסו לדובב אותי בעדינות. אל תחפרו לי. גם אני, כמוכם, צריך זמן לעבד את הדברים. לא כל דבר הוא מעליב/פוגע/ משאיר טראומה. למשל, אם הציבו אותי בשורה שנייה בטקס, זו לא סיבה לעורר מהומה או לעבור בית ספר. אם מורה הרימה את הקול, זו לא סיבה לצאת למלחמה ולהוציא אותה ממערכת החינוך. אל תשליכו עלי את המטענים שלכם. אני רק ילד. קורה שילדים חוזרים עם חוויות לא נעימות מבית הספר וההורים הופכים את זה לחוויות רגשיות הרבה יותר עמוקות.

שמרו על כבוד המורות והמורים שלי. דברו יפה אליהם ועליהם. אני חייב לקבל מסר אחיד: בבית הספר מורים הם הסמכות ואפשר לסמוך עליהם. לא פחות מזה: אפשר לסמוך עליכם שחינכתם אותי כך שאם משהו לא טוב לי, אשתף אתכם.

יש דברים ומצבים שאצטרך להתמודד איתם לבד. לא אתם. אתם לא תהיו הורים יותר טובים אם כל הזמן תרימו טלפון למורה ותבלבלו את המוח.

***

אומרים שאין דבר כזה ילדים רעים, יש ילדים שרע להם. אני רוצה שתדעו שמותר לכם לומר לי לפעמים שיש ילדים רעים. יש ילדים רעים שנולדו להורים רעים, והכי טוב להתרחק מהם.

לשחק עם חברים אחרי שעות הלימודים זה חשוב, אבל קחו בחשבון שלא כל ילד אוהב את זה. כמו אצל חלק מהמבוגרים: יש ילדים שאחרי שהם חוזרים מהעומס של בית הספר ושל הצהרון, פשוט רוצים להיות בשקט בבית.

וכמו שתמיד אמרתם לי: מה שילד צריך בעולם זה מבוגר אחד שיאמין בו. תזכרו שאתם המבוגר, ואני סומך עליכם.