חלומות גדולים הם דבר מסוכן. בעיקר כשמדובר בחלומות של פוליטיקה. ולדימיר לנין חלם על עולם מושלם. התוצאה הייתה רצחנית. אפשר למנות עוד כמה מנהיגים מסוגו ודומים לו, שחלומותיהם הכבירים הובילו לקטסטרופה.
חלומות גדולים הם דבר פתטי. לברק אובמה היו חלומות. חלקם התגשמו, ובמקרים רבים הקשו יותר מכפי שהקלו על המשך דרכה הפוליטית של אמריקה. לזאב ז׳בוטינסקי היו חלומות. המפלגה הנושאת את שמו לשווא מוודאת מדי יום שלא יתגשמו. במקרים רבים בצדק. אי אפשר למנות בישראל ראש ממשלה יהודי וסגן ראש ממשלה ערבי או להפך. גם אין סיבה טובה לעשות זאת.
חלומות גדולים הם דבר הכרחי. בלי חלומו של הרצל, לא בטוח שהייתה מדינת היהודים. בלי זה של מרטין לותר קינג, מצבם של שחורים באמריקה היה משתפר לאט יותר.
המסורת היהודית מזהה היטב את השניות הזאת. את סכנת החלום ואת כוח החלום. היא עסקה פה ושם בניסיונות לתת בחלומות סימנים. על מה לסמוך ומה לזרוק. צריך לומר בצער: אין בסימנים האלה הרבה תועלת (ראו אברבנאל על חלומות פרעה). חלומות היו ונשארו מסוכנים וחיוניים.
על מה חולמים מנהיגיה של מדינת ישראל? מאז מותו של שמעון פרס לפני שנתיים, נדמה שמסתובבים כאן רק חלומות קטנים. יש לזה הרבה יתרונות: חלומות קטנים הם חלומות ריאליים, חלומות קטנים הם חלומות שיש בהם פחות סיכון, חלומות קטנים לא מובילים לטעויות גדולות. ובכל זאת, שמעון פרס חסר. חלומותיו חסרים. מדינה ועם לא יכולים להסתפק בחלומות קטנים. מדינה ועם לא יכולים להסתפק בשאיפה לנתיבי תחבורה יעילים יותר, בלימה מוצלחת של הטרור, מחירים נוחים של מכונות קפה, נחלים זורמים בלי חיידקי עכברת.
פרס, לעתים מרצון, לעתים כתדמית שדבקה בו, היה בעל החלומות שלנו. הוא היה בעל החלומות עם כל החסרונות והיתרונות של חולמים. חלומותיו היו מסוכנים, לפחות בעיני מי שסבור שאוסלו הביא על ישראל את רצחנות האינתיפאדה השנייה ואת הלחץ לסגת משטחים חיוניים. חלומותיו היו פתטיים – והלעג המוצדק להם היה לעתים סוג של ספורט לאומי משחרר. אבל לחלומות של פרס היה גם כוח. היה להם כוח להניע מהלכים גדולים, להציע פסגות חדשות, להציב רף גבוה לשאיפות שלנו. כן – במקרים רבים רף בלתי ניתן להשגה. בטח שלא בעתיד הנראה לעין. אבל לפחות גבוה, כלומר, כזה שצריך להרים אליו את העיניים.
קחו לדוגמה את השלום. מאז שפרס הלך, לא מדברים עוד בישראל על שלום. יש בזה מידה של הקלה – שהרי, השלום רחוק, וספק אם ריאלי, ואין פרטנר, והזמן לא בשל, והרבה פלסטינים עוד מקווים שיום אחד ניעלם, ורוצים זכות שיבה למיליוני פליטים מומצאים בחסות האו״ם. כך שיש סיבות מצוינות לא לדבר יותר על שלום, אלא על דברים כמו "הסדרים" ו"הסדרות" ושאר ביטויים מבית המדרש הביורוקרטי של המדינאות היצירתית. על ״שלום״ – לא בירוקרטי, לא הסדרי, לא זמני, לא קר - כבר כמעט לא מדברים. שהרי השלום הוא חלום מסוכן, וגם, אם להודות על האמת, קצת פתטי. בהתחשב בנסיבות.
זה חסר. שמעון פרס חסר. חסר הקול החורק, המנדנד, של מי שבא מלב הממסד, מי שיודע להיות גם מנהיג קר ונחוש ואכזרי, מי שמבין פוליטיקה ואיננו חי בעולם של דמיונות – ובכל זאת מוכן לקחת סיכון ולהציע חלומות. כן – חלומות גדולים, מסוכנים, פתטיים. חלומות שצריך לבלום בקלפי. חלומות שצריך להיזהר בהגשמתם שמא ימיטו אסון. חלומות שצריך לקצץ את כנפיהם, להתאים אותם למציאות ריאלית. חלומות שאפשר להלעיג להם, ולהשתאות על מי שמאמין בהם. חלומות שמובילים לתבוסה בבחירות. חלומות שמוטב שלא יוגשמו. לא באופן ולא במהירות שמדמיין החולם.
ובכל זאת – חלומות. שבלעדיהם יש רק ביורוקרטיה.