בשבוע שעבר עסקו כאן באורי אבנרי ובמורשתו, ואילו אני הלכתי דווקא אצל אפרים קישון. כי אולי כדי לדמיין את ישראל נטולת מלחמות היינו זקוקים לאבנרי, אבל כדי לחיות בה על בסיס יומיומי אני עדיין נזקק לקישון.



לפני שאגש לסיפור עצמו, אני חייב לומר שעסקינן בסכומים פעוטים, כמעט זניחים. דהיינו - אין בכוונתי לעשות מהטור הזה קרדום לחפור בו ממון, אלא רק לתאר פן קטנטן ממצוקותיו של העצמאי בישראל, זה שכולם אוהבים לכנות אותו "מנוע צמיחה" בעודם עסוקים בלא לראות אותו ממטר. לפני כמה חודשים חתמתי על טופס שמסמיך רואה חשבון מסוים להיות המייצג שלי מול רשויות המס.



מסיבות שאינן ברורות די הצורך, התגלגל אותו טופס להיכן שלא היה צריך להתגלגל - ומכתב מאיר עיניים מהרשויות בישר לי שלבקשתי נפתח לי תיק ניכויים בעל מספר כך וכך. עלזתי על המחווה הנאה מצד המדינה, שכנראה חשה שהתיק הישן שלי הוא אולי בלוי מעט והחליטה לשמח אותי בתיק ניכויים חדש ונוצץ.



רק שבינתיים חלף לו כבר 15 בחודש - ואני, ששילמתי את המס דרך מספר התיק הקודם, נקלעתי לפיגור בתיק החדש. בעצת רואה החשבון שלי פניתי אל השלטונות במכתב מרגש, הסברתי שכלל לא ביקשתי לי תיק חדש ובכל מקרה, אני מבקש לסגור את אחד מהתיקים ולהמשיך לפרנס מעשים ציוניים כבירים כמו הקמת כוללים ותלמודי תורה - פלוס, כמובן, מה שמגיע לחבר הכנסת מיקי זוהר - על ידי תשלום מרוכז לתיק אחד בלבד.



כעבור זמן מה קיבלתי את המספר הזוכה: מעתה, לחשה לי מדינת ישראל כשהתכרבלנו ביחד על הספה מול החדשות (גם היא, אגב, לא מאמינה שליברמן לא מעורב בהסדרה עם חמאס ונפגש עם הקטארים רק כדי לקנות מהם את פריז סן–ז'רמן בשביל הילדה) זה יהיה המספר שלך אצלנו. שמח וטוב לב שילמתי גם במועד התשלומים הבא את המס לתיק הניכויים שעלה בגורל. מה שכן, לא תיארתי לעצמי כמה קשה יקבל את זה התיק האחר, שמטעמו החלו להגיע אלי מכתבים על קנסות בגין אי־הגשת דוחות כנדרש.



פניתי לרשויות שוב - והן חזרו ואישרו כי אין לי מה לדאוג וכי יפעלו לסגירת התיק הנבזי ההוא ששולח אלי מכתבי איום. כי זאת עליכם לדעת, חברים: מאז ניסוחה המעורפל של הצהרת בלפור, לפני כמעט 101 שנים, שלפיה "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה", הפך המסמך ההוא למכונן עבור המוסדות הציוניים: איש אינו "סוגר", אלא רק "פועל לסגירת". שהרי למה להבטיח? מי יודע מה יילד יום?



הייתי מתפלש עמכם עוד קצת בבריכת הכדורים של הניסוחים הפתלתלים, אבל אז הגיע הטלפון מהבנק, שלפיו הוטל עיקול בגובה אי אלו שקלים על החשבון. לא משהו שיש בו כדי להפריע להתנהלות, אבל מטריד ומקומם. שלחתי את רואה החשבון שלי לברר, אבל הוא בתגובה שלח לי צילום פתק ממשרדי מס ההכנסה: "עקב עיצומים, אין קבלת קהל במשרדי הממשלה".



זמזמתי בלב את "האינטרנציונל", מלא הערכה לציבור הנהדר הזה שיודע לעמוד על שלו במאמציו הכנים להקטין עד כמה שניתן את החיכוך עם האזרחים הנזקקים לשירותיו, אלא שאז התברר שהעיצומים אינם מונעים מהם להטיל עיקולים, כי בינתיים הוטל עוד עיקול על החשבון. אני מודה שכאן נפגם מעט חוש ההומור שלי, אבל לשמחתי, בעודי שוקל להחליף עבודה בלימוד תורה ולסיים סופית את ענייני המסים בחיי, הסתיימו העיצומים ורואה החשבון שלי חזר ועלה של זית בפיו: "עניין הכפילות בתיק הניכויים סודר", כתב לי בהודעת טקסט. כשתהיתי אם הוסר העיקול, כמעט יכולתי לשמוע אותו צוחק: "העיקול הוא בגלל הקנסות. כשיבוטלו הקנסות, אפשר יהיה לשלוח בקשה לביטול העיקול".



"ומתי יבוטלו הקנסות?", לחשתי וירטואלית אל תוך מקלדת הטלפון הנייד. "אני מקווה שלפני החגים", השיב. "שלחתי להם בקשה לביטול הקנס, ואחרי שיבוטל, אוכל לשלוח בקשה לביטול עיקול". הו, רשות מסים אהובה שלי - עוד לא תמו כל פלאייך!



ובכל זאת כמה תהיות: ראשית, כפי שאמרתי בתחילה, מדובר בסכום פעוט, כך שאני בטוח שלא מעט נישומים היו פורעים את "החוב" ולו רק כדי לחסוך מעצמם את הבירוקרטיה. אלף כאלה שווים מיליון שקלים. מיליון כאלה שווים מיליארד, רק אומר. שנית, מדהימה אותי היכולת של המדינה להכניס את היד לכיסו של האזרח בלי התראות, בלי בית משפט. רק כי פקיד (שבגלל עיצומים אינו מקבל קהל!) החליט. שלישית ואחרונה: אין כסיפור האמיתי הזה כדי להמחיש עד כמה רלוונטי עדיין קישון לחיינו. הרי האיש כתב, כבר לפני 60 שנה: "נלחמנו בפקידים, אך נכנענו למספרם העדיף".