1 הדבש והעוקץ: שר האוצר משה כחלון חגג אתמול בערב עם פעילי כולנו את ראש השנה הקרב בבניין המפלגה החדש ברחוב יגאל אלון בתל אביב. מדובר בהזדמנות אחרונה לזריקת מרץ לפעילים: הרמת הכוסית הבאה תתקיים בערב פסח באפריל 2019, וסביר שעד אז תתקיימנה הבחירות.
בניגוד לעבר, בחג הנוכחי כחלון לא פתח במתקפת פינוקים, למעט דחיית תשלומי המע"מ לאחר החגים, שאותה יזם נשיא לשכת יועצי המס ירון גינדי. בינואר 2019 יטוס לראשונה לכנס שרי אוצר בדאבוס בשווייץ. כחלון מודה כי גם בחג הזה העבודה עדיין רבה. לפי נתוני עמותת פתחון לב, בישראל חיים 195 אלף קשישים עניים. הנכים ממשיכים להיאבק על הגדלת סכום הקצבאות. הקצבאות האחרות עדיין לא מוצמדות למדד כמקובל במקומות אחרים. משפחות השוטרים מסתערות על משרד ראש הממשלה לאחר שנתניהו ניתק את הצמדת תנאיהם לתנאי חיילי הקבע.
בעיות, אם כן, לא חסרות, ונכון שלא הכל דבש. אבל גם לא הכל עוקץ, ואסור להתעלם ממחצית הכוס המלאה. פערי העוני מצטמצמים, אומנם בשיעורים נמוכים, אבל בהדרגה. הלשכה לסטטיסטיקה טוענת ש־89% מהישראלים מרוצים ממצבם, וקשה להתווכח עם הסטטיסטיקה.
גם אם לא נצטייד במשקפיים ורודים, הורדת יוקר המחיה הייתה ועודנה בראש סדר העדיפות של הממשלה. זה ניכר בירידת מחירי ההלבשה וההנעלה ובדבר מה סמלי נוסף. מאז המחאה החברתית ב־2011 מחיר הקוטג' נותר תקוע על 6 שקלים, כי תנובה לא מעיזה לייקר את מחיר הגביע, שהפך לסמל. למרות זאת כחלון הפך את תנובה לאויבת העם רק מכיוון שהעזה לעדכן מחירים. יחס כזה מקבלים אצלו גם הקבלנים, שלא זורמים איתו.
נתניהו עצמו מתחמק מבקשת ראשי הקמעונאים לפגישה. מדוע? כי הם דורשים לבטל את יוזמת שר הכלכלה אלי כהן להגדלת היקף היבוא האישי ל־1,000 דולר ולגיוון המוצרים. כהן נפגש בחודשים האחרונים כמה פעמים עם ראשי איגוד לשכות המסחר ולא היה מוכן להתכופף. דעתו של נתניהו כדעתו בעניין זה. מחירי מוצרי הטואלטיקה יורדים גם בזכות קמפיין השיימינג של כהן לרשתות השיווק.
הקמעונאים נלחמים בחירוף נפש על ביטול הפטור ממע"מ על קניות באינטרנט בסכום מרבי של 75 דולר, אבל כחלון מתעקש שלא לבטלו. הישראלים מזמינים, ובתי המיון של הדואר קורסים מעומס החבילות. רשתות האופנה הבינלאומיות וחנויות דיסקאונט מהמזרח עושות עלייה, והישראלים מסתערים.
מהפכת התקשורת היא דוגמה מצוינת להורדת יוקר המחיה. חברות הסלולר הוותיקות נכחדות כמו הדינוזאורים בעידן הקרח בזכות הרפורמה של כחלון. על חבילות הכל כלול משלמים 20־30 שקל לחודש. בסביח של עובד בגבעתיים כבר גובים יותר למנה. חברות הסלולר מנסות להמציא את עצמן מחדש דרך האינטרנט המהיר וחבילות טלוויזיה מוזלות.
כשצריך אפשר להחמיא גם לשר התחבורה ישראל כץ. אומנם הרכבת הכבדה לירושלים תקועה, הרכבת הקלה בת"א לא תצא לדרך בזמן, והוא נכנע לחרדים בגשר יהודית, אבל אי אפשר לקחת ממנו את רפורמת השמיים הפתוחים שהוזילה בעשרות אחוזים את מחירי הטיסות לחו"ל ואת הטיסות המוזלות להודו ולמזרח הרחוק. הישראלים נוהרים בהמוניהם לעמדות הבידוק, ומרוב עומס הוקם בטרמינל 3 אוהל ענק בסיוע בקליטת 20.5 מיליוני נוסעים שטסו בשנה האחרונה.
ולמרות הדבש קיים עוקץ רציני אחד המאפיל על הכל, והוא מחירי הדיור האסטרונומיים. הדיור מהווה 25% מהמדד לצרכן, וללא הדברת עליית המחירים כל סיפור יוקר המחיה לא יעבוד. להגשמת המשימה כחלון הצטייד בארגז הכלים האידיאלי, אך בינתיים המחירים לא יורדים, ולכל היותר מגמגמים. במדד יולי הם אפילו זינקו ב־0.9%. מדד אוגוסט שיפורסם בשישי הבא יספק מידע קריטי לגבי המגמה העתידית. לתחושתי, המחירים ימשיכו לעלות. לטובתם של כחלון והזוגות הצעירים, מוטב שהם יירדו.
2 הטייקונים של דור תשע"ח: חודש אלול בשנת תשע"ח, שיסתיים בראשון הקרוב, עמד בסימן של עסקאות ענק המבשרות את חילופי הדורות העסקיים. דור הטייקונים הוותיק הודח, ובמקומו הגיחו משום מקום אילי הון אלמונים.
לו היינו נשאלים לפני חמש שנים בלבד על זהותו של מוטי בן משה, היינו בטוחים שהוא אחד ממנהלי הסניפים בבנק מזרחי טפחות. גם נתי סיידוף שהשתלט בחודש שעבר על שיכון ובינוי היה אלמוני, ושמו התחרז עם זה של קבלן הובלות. אדוארדו אלשטיין הארגנטינאי נכנס לגזרה העסקית בפתאומיות, השתלט על אי.די.בי עם בן משה ושלח הביתה את נוחי דנקנר. ערב ראש השנה התבשר דנקנר לצערו על לכתו לכלא לשלוש שנים מיד אחרי החגים.
בן משה, אלשטיין וסיידוף השתלטו על עמדות המפתח במערכת העסקית, ואין יום שבו לא נראית תמונתו של אחד מהם בעיתונים. אז מה עומד מאחורי אותם אנשים השולטים בחברות הסלולר (סלקום), ברשתות השיווק (הריבוע הכחול ושופרסל) ובחברות נדל"ן (אפריקה מגורים ושיכון ובינוי)? אולי בשלב מסוים יגיע אחד מהם גם לבנק הפועלים, שהוא ושרי אריסון כבר לא. השבוע התברר שלאריסון נמאס מהעסקים ומהבנק, והיא נמחקת סופית ממפת העסקים המקומית. היא ויתרה על פרמיית שליטה ובישרה על כוונתה למכור את מניות הבנק דרך הבורסה, לאחר שכל ניסיונותיה לאתר איש עסקים שיקנה את הבנק במחיר סביר כשלו.
ניתוקה מהמערכת העסקית החל בחודש שעבר, כשמכרה במכירת חיסול את שיכון ובינוי לסיידוף. האחרון ניסה תחילה לקנות את אפריקה ישראל אבל נכשל ויסתפק בשיכון ובינוי כפרס ניחומים. במאבק השליטה בחברת הבת של שיכון ובינוי ADO התגלה כאיש עסקים קשוח.
גם בן משה יכול לסמן לעצמו וי גדול. בית המשפט אישר לו השבוע לאחר מאבק של שנים לקנות את אפריקה ישראל. לפני כשנה רכש גם את אלון רבוע כחול היישר משולחן כונס הנכסים. בכל אחת מהעסקאות הללו התגלגלו מיליארדי שקלים. ההשתלטות על אפריקה ישראל תואמה עם לב לבייב, בעל הבית הקודם, שקיבל פטור מתביעות. 23 שנה לאחר שהגיח משום מקום, גם לבייב נפרד מאפריקה ומעסקים בישראל ויסתפק בהשקעות נדל"ן פרטיות ברוסיה וביהלומים.
בן משה מרכז את עסקיו דרך קבוצת אקסטרא, שם עשה את מרבית הונו. החברה פעילה בתחומי התקשורת והאנרגיה בעיקר בגרמניה ובאנגליה. כשרכש ב־2014 את אי.די.בי במשותף עם אלשטיין, נעשו ניסיונות שכשלו להתחקות אחרי מקורות ההון. הוא מרבה לשתף פעולה עם אשת העסקים המיוחדת זהבית כהן, בעלת בית ההשקעות פסגות. בן משה נחשב למשקיע הפרטי הגדול ביותר בקרן אייפקס שבניהולה של כהן, והוא גם רכש נתח מחברת מועדוני הכושר הולמס פלייס.
אחרון חביב הוא אלשטיין, שלאחר שנפרד משותפו בן משה, הוכיח שאינו מסתפק בחימום כיסא בעל הבית. בארבע השנים האחרונות הוביל ללא הצלחה מספר מהלכים. הוא ניסה למזג את ישראייר עם אל־על ונכשל. פעל להשיג מחדש את השליטה בכלל ביטוח וגם כאן נכשל. הוא כן הצליח לגרום לכך שמנכ"ל כלל ביטוח איזי כהן ילך הביתה. את אותו גורל גזר על ישראל ברמן יו"ר שופרסל, שניסה לגלות עצמאות יתר והודח. אלשטיין מנסה להמציא את עצמו מחדש בתחום התקשורת. הוא התעניין ברכישת בזק והיה מוכן לשקול בחיוב את מכירת סלקום.
אם מדברים על בזק, קשה להתעלם מהמהפך שחוותה החברה בשנת תשע"ח. שאול אלוביץ', חביב ענף התקשורת, מפנה את הבמה בעקבות חקירות רשות ני"ע. הוא איבד את בזק שבה מתעניינות מספר קבוצות השקעה ובהן האחים נוימן. מישהו שמע עד היום את השמות צחי וחן נוימן? הם הוזכרו כששקלו בעבר לחבור לנוחי דנקנר בקניית אי.די.בי, ולמזלם לא הצליחו. בזק תימכר עד סוף השנה בתהליך מכירה מסודר שתנהל אינטרנט זהב, בעלת השליטה.
אז מה היה לנו עד עכשיו? הבעלים הוותיקים של המערכת העסקית (להל"ן טייקונים) מושלכים מהבית כמו אסקימואים זקנים. הם נענשים על כישלונות עסקיים ועל חטא היוהרה, כשגם רגולציות כמו חוק הריכוזיות המאיסו עליהם את החיים. המחליפים הם אנשי עסקים שלפני שנים מועטות היו אלמונים כמו מחסלים סובייטיים. מעט מאוד ידוע על מקורות הונם, שנותרו בגדר אניגמה. סדר היום הציבורי נותר אף הוא חסוי. לא ברורה תרומתם לתחרות או למה שמכונה הורדת יוקר המחיה. אבל מה כל זה משנה, אם העיקר הוא שהדור הקודם הלך הביתה.
3 סגירת מעגל: המדינה מכרה השבוע את יתרת אחזקותיה במניות בנק לאומי (5.37%) בעסקה בסך 1.9 מיליארד שקל. ומי קנה את המניות? סיטי בנק, אותו בנק שבשיא המשבר העולמי ב־2008 חולץ בשן ועין באדיבות הממשל האמריקאי.
עם כל המחמאות לעסקת המכירה המוצלחת, זאת אינה עוד עסקה. זו סגירת מעגל. ותיקי הקוראים זוכרים שעד אוקטובר 1983 פתחו הבנקים במסע לוויסות מניותיהם כדי לפתות את הציבור לקנות אותם. מדובר היה במהלך בלתי חוקי בעליל. על עבירה פחותה בהרבה בחומרתה מכך נגזרו על נוחי דנקנר שלוש שנות מאסר. המניות נופחו ונופחו עד שבשלב מסוים הבלון התפקע. הכסף נגמר, והבנקאים התחננו לסיוע נזילות דחוף מהמדינה. לעזרתם בא יו"ר ועדת הכספים המיתולוגי אברהם שפירא. קראו לו המנכ"ל של המדינה, ובחסותו גובש הסדר ענק. המדינה קיבלה לבעלותה את כל הבנקים בישראל (למעט הבנק הבינלאומי) תמורת התחייבות להחזיר לבעלי המניות את כספם. עלות ההסדר, חסר התקדים בעולם בזמנו, נאמדה ב־7 מיליארד שקל.
אגב, גם ב־2008, עם קריסת המערכת הבנקאית האמריקאית, נחלץ הממשל האמריקאי לטובת הבנקים, אם כי לא בממדים הישראליים. כדי לבצע את ההסדר בלי לחץ נסגרו שערי הבורסה לארבעה ימים. כברוקר צעיר ששהה באותם ימים באולם המסחר ברחוב אלנבי בתל אביב, זכיתי לראות בעיניים דומעות עם חידוש המסחר כיצד קרסו שערי המניות "הסולידיות" זו אחר זו כמו מגדל קלפים. אלה שלא מיהרו למכור זכו בכל הקופה: קרן ההשקעה הוחזרה בתוספת ריבית.
אנקדוטה קטנה: את רשת הביטחון שהוענקה לבעלי המניות ניצל בנקאי צעיר ומבטיח בשם בינו צדיק. הוא ניהל את הבנק הבינלאומי והציע על סמך ההתחייבות הממשלתית תוכנית חיסכון עם תשואה דמיונית של 20% לשנה.
הסדר המניות הפך את האוצר בבת אחת לבעל הבית של המערכת הבנקאית הישראלית כולה, למעט כאמור הבנק הבינלאומי (שלא ויסת את מניותיו). כדי שלא לפגוע ביציבות, בזמינות קווי האשראי הבינלאומיים ובעצמאות הניהולית, נותרו הבנקים גופים פרטיים ולא חברות ממשלתיות. האחזקה במניות הועברה לחברת מדף בשם נכסים מ.י, שתפקידה היה לעקוב בשלט רחוק אחר המתרחש בבנקים מתוך תקווה שבבוא העת אפשר יהיה להיפטר מהמניות. במרוצת השנים המערכת הבנקאית החלימה, ונכסים מ.י מכרה בהדרגה את אחזקותיה.
בנק הפועלים נמכר למשפחת אריסון, דיסקונט לקבוצת ברונפמן שראן, מזרחי טפחות למשפחת עופר ורטהיים, בנק אגוד (באמצעות בנק לאומי) לקבוצת אליהו לנדאו לובינסקי, ורק את בנק לאומי לא הצליחו למכור. ניסיונות מכירה לסיטי בנק, קבוצת ההשקעות סרבר־רוס ועוברי אורח פיננסיים אחרים - נכשלו. בחוסר ברירה, מניות לאומי טופטפו בהדרגה בבורסה, והשבוע, עם מכירת יתרת אחזקות המדינה בבנק, המעגל נסגר. האוצר נפרד סופית מהמערכת הבנקאית, וכבר לא תהיה לו, גם לא באופן פורמלי, השפעה כלשהי על הנעשה.
כאמור ההשקעה בתוכנית החילוץ הפיננסית הגדולה ביותר בישראל הסתכמה ב־7 מיליארד שקל. בערכים ריאליים מדובר בסכום גבוה בהרבה. יש המנסים לחשב אם בשורה התחתונה המדינה הרוויחה או הפסידה מחילוץ המערכת הבנקאית, אבל זה מסובך. החישוב צריך להביא את השפעת האינפלציה, הריבית, הדיווידנדים שחולקו והמניות שנמכרו בדרך. לדעתי, ההרפתקה הסתיימה בהפסד, אבל זאת לא השאלה. ההתערבות במשבר המניות הייתה ראויה, כי המדינה הצדיקה את אחריותה לטיפול בבעיות בעתות משבר.
חילוץ המערכת הבנקאית נעשה כי מדובר באינטרס עליון להבטיח בנקאות יציבה ולא מקרטעת דוגמת ארגנטינה או טורקיה. תוצאות ויסות המניות ניכרות עד היום. גם חוק הגבלת שכר הבכירים, שנועד לרסן את המערכת הבנקאית, הוא חלק מהן. על הבנקים נאסר מאז לסחור במניותיהם בגלל טראומת הוויסות, שסייע גם לבנקים לדלג על משבר הסאב פריים שפקד את הבנקאות הבינלאומית ב־2008.
הערה נוספת לסיום. מי ששימשה כמפקחת על הבנקים בזמן המשבר הייתה גליה מאור. האחרונה נחלצה בקושי מהעמדתה לדין על אחריותה לכישלון. לאחר שפרשה מבנק ישראל מונתה למנכ"לית בנק לאומי, שממנו פרשה לפני שש שנים. היא כיפרה על חלקה בוויסות בזכות היסודות האיתנים שהניחה לבנק בתקופת ניהולה.
האוצר מכר את יתרת אחזקותיו במחיר שרק ניתן היה לחלום עליו. אסור לו לבזבז את הכסף על הוצאות שוטפות, אלא להשתמש בו לצמצום נטל החובות, כמקובל עד היום.
4 הניצחון של ויקי:
לקח לי בערך יומיים לאתר את ויקי קנפו. היא הייתה כל כך עסוקה, שלא הספיקה לחזור אלי. כשחזרה התנצלה והמליצה לי לנצל את הפסקת הצהריים שלה כדי לשוחח. "אני עובדת קשה מאוד והולכת לעבוד גם בחג, כי אז מרוויחים יותר. אין לי פריווילגיה לנוח. אני חייבת לעזור לילדים, ולכן אני עובדת 'פול טיים'. במקום שהילדים יעזרו להורים, עדיין אני עוזרת להם. לאיזה מצב הגענו", מסבירה קנפו את מצבה האישי בשיחה מיוחדת ערב ראש השנה.
שמה עלה לכותרות בעקבות מחאת האמהות החד־הוריות, כשצעדה ממצפה רמון לירושלים לפני 15 שנה. לפני שנתיים ניסתה לשחזר את המהלך כחלק ממאבק הנכים, אבל לא הצליחה לעורר הד ציבורי. לפני כשנה נתניהו התייחס אליה והמליץ לה ללכת לעבוד. כשאני שואל לתגובתה היא מסבירה: "במקום להטיף לי מוסר אולי שיבוא ויבקר במקום העבודה שלי במלון 'בראשית' במצפה רמון. אני עובדת כאחראית על חדר האוכל שמונה שנים. הוא מוזמן להתעניין ולהבין שבניגוד לילדיו אני עובדת מהיום הראשון שאני מכירה את עצמי. הוא יכול גם להתעניין לגבי אצל המעבידים. בכל תנאי ומה שלא יקרה, אני מתייצבת כל בוקר לעבודה. כאם חד־הורית גם אין לי את הפריווילגיה להיעדר. אם לא אגיע, זה יהיה על חשבון תקציב האוכל שיקוצץ. אני לא לוקחת חופשת מחלה או למנוחה. מוסר העבודה של הדור שלנו שונה לגמרי מהמקובל היום אצל הצעירים".
בעצם, מה יש לך נגד נתניהו?
"אני כועסת עליו, כי בשביל להשחיר הוא פוגע בכל מיני קבוצות מוחלשת, ולא רק באמהות חד־הוריות. לפני שנתיים יצאתי לצעדת מחאה נוספת, כי אז ישבו על התקציב ורצינו שיעלו את הקצבאות לנכים ולקשישים. חשבתי שצריך להיאבק בשבילם, כי אף אחד לא עושה כלום בשביל הנכים המסכנים. אף אחד גם לא מוחה עבורם. התוספת לנכים הסתכמה בגרושים. חבל שאנחנו כציבור לא חושבים מה יקרה מחר, כשחלק מהקשישים הם אולי ההורים שלנו. הציבור לא יצא להפגין למען הקשישים, אבל על שחיתות מפגינים מדי שבת. עצוב לי על האטימות. איזו מדינה נהיינו?".
לא לגיטימי למחות גם נגד השחיתות?
"עד שלא נוציא את הציבור לרחובות, שום דבר לא ישתנה. השחיתות של ביבי מעניינת לי את התחת. ככה תכתוב. יש משטרה ובית משפט, והם ידונו בבעיות האמיתיות. אני דורשת שייצאו לרחובות גם בשביל הנכים והקשישים. אני מקנאה בחרדים, במתנחלים ובערבים. כשהם נאבקים, הם הופכים את כל המדינה ובסוף מצליחים. האם אנחנו לא מבינים שמדובר בבעיה של כל אחד מאיתנו? לא רק ביבי מושחת, כולם מושחתים. כל יום אני מקבלת טלפון כדי להצטרף למאבק נגד השחיתות, אבל אני לא מוכנה, כי זה לא מעניין אותי. מצדי שביבי ימשיך לעשן סיגרים אבל שיטפל בבעיות האמיתיות".
חשבת להצטרף לאיזו מסגרת פוליטית? האם הציעו לך?
"הציעו לי בעבר להצטרף לרשימות ברשויות המקומיות, אבל אני לא שם. אני לא פוליטיקאית אלא אשת שטח. כל 'החברתיים' שמגיעים לכנסת בסוף שוכחים מאיפה הם באו. כחלון באמת חברתי, אבל הוא עושה רק מה שהוא יכול. חברי הכנסת לא יכולים לעשות מה שהם רוצים. אומרים להם מה לעשות ואיך להצביע. אני מעדיפה להפגין ברחובות ולשנות מבחוץ. שם קורות המהפכות הגדולות".
איך תחגגי את ראש השנה והחגים?
"כמו שסיפרתי לך, בעבודה קשה. אני אאחל כמובן חג שמח אבל לא אאחל שנה מתוקה, כי רבים אוכלים מרור. אפילו דבש אין להם. אגיד חג שמח אבל לא שנה טובה, ואני לא מדברת רק בשמי".