השנה שמסתיימת בימים אלו הייתה עמוסה מאוד מבחינה ביטחונית. במרכזה ולפני הכל העימות עם האיראנים, שהחל ברצף של תקיפות עמומות בשטח סוריה, המשיך בהחלטה לחשוף את מבצע תפיסת ארכיון הגרעין האיראני והגיע לימים האחרונים, שבהם פרסומים זרים מרמזים על כך שהפעולה הישראלית נגד התבססות איראן באזורנו מתנהלת באופן ישיר גם במדינות נוספות. בהקשר הזה, הפרסומים האחרונים על התקיפה השבוע בגבול סוריה־עיראק־ירדן ובשדה תעופה בדמשק אינם מקריים.
אפשר להניח שיש מספר סיבות שבגינן החליטו ראשי מערכת הביטחון לתת ביטוי תקשורתי לפעולות אלו: לוחמה פסיכולוגית, חיזוק תדמית ארגוני הביטחון, קרדיט אישי לבכירים הביטחוניים וגם מינוף פוליטי. בין המטרות הללו מפריד קו דק שקשה להבחין בו, ולא מעט אנשי ביטחון בעבר ובהווה סבורים שבתקופה האחרונה האיזונים הללו הופרו ואינם תומכים את התכלית האסטרטגית.
העימות הישיר בין ישראל לאיראן הגיע לשיאו ב־10 במאי, בירי הרקטות לעבר רמת הגולן. נראה שלאחר ההישגים הישראליים הרבים - המדיניים והביטחוניים - האיראנים רצו לשנות את משוואת התגובה. אולם הם הגיעו לא מוכנים לעימות הישיר עם ישראל, לא ביכולת התגובה ובעיקר בחוסר ההבנה של מידת החדירה והעליונות המודיעינית של ישראל באזור. בפועל, לאחר יום הקרב צה"ל המשיך לפעול בסוריה נגד מטרות איראניות, ללא תגובה נוספת מצדו של קאסם סולימאני מפקד כוח קודס. אבל ארבעת החודשים האחרונים אינם סימן לבאות, ולמעשה חוסר הבהירות כרגע הוא רב.
בעוד צבא אסד נלחם ברמת הגולן, ישראל מתבוננת בדריכות. יש מי שמסביר את השקט הנוכחי בכך שהאיראנים הפחיתו את משלוחי הנשק ושאר אמצעי הלחימה, אלו שמהווים קו אדום עבור ישראל. אבל נדמה שמעבר לזה, במערכת הביטחון ממתינים לראות את תוצאות הפעולה הרוסית, שהכניסה לאזורים הקרובים לגבול שישה גדודי משטרה צבאית שמטרתם לאכוף את הסדר החדש, למנוע טבח באזרחים סורים ולהרחיק את האיראנים למרחק 80 ק"מ מהגבול.
ההסכם המשותף לסוריה ואיראן לשיקום צבא סוריה, סיפק כנראה את המניע הישיר שלאחריו - לפחות על פי פרסומים זרים - נפח התקיפות של ישראל בסוריה שוב עלה בצורה משמעותית, כשבירושלים דורשים את הוצאת כל הכוחות האיראניים משטח סוריה.
בתוך תמונת מצב מורכבת של מלחמה מרובת צדדים לוחמים, ישראל ניצלה את המצב לפעול באופן חופשי כמעט לגמרי. המסר הישראלי, שהתחזק בשבוע האחרון באמירות מפורשות של ראש הממשלה ושר הביטחון, משמעו כי כוחות הביטחון ימשיכו לפעול בסוריה גם לאחר סיום מלחמת האזרחים.
האמריקאים לא ממהרים לצאת מסוריה בשלב זה, ונראה כי הם מחזיקים את כוחותיהם בשטחה גם כקלף מול הרוסים, כתנאי להוצאת האיראנים מסוריה. כשכיפופי הידיים בין המעצמות הולכים ומתגברים, אחד הנעלמים המרכזיים במערכה הוא התגובה הרוסית להמשך התקיפות של ישראל בסוריה, במידה שיימשכו גם לאחר סיום מלחמת האזרחים.
# # #
זוהי תקופה של המתנה גם בחזית הדרומית. מבחינת ישראל אין הסדר, מבחינת הרשות אין פיוס ומבחינת חמאס המצור נותר כשהיה.
אחרי צוק איתן עמדו שש נקודות על שולחן המשא ומתן, אחת קשורה בשנייה. רק על שתי נקודות הושגה הסכמה: הפסקת האש והסדרת מרחב השטח הביטחוני המפורז (המרחב שנמצא מערבית לגדר), ופתיחת המעברים והרחבת אזור הדיג.
בשאר הסעיפים - השבת הנעדרים וגופות לוחמי צה"ל סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול ז"ל, השבת שלטון הרשות הפלסטינית לעזה, שיקום עזה והקמת נמל - הדברים אינם מתכנסים לכדי פתרון נראה לעין. במערכת הביטחון סבורים שהשקט בדרום הוא זמני ומעריכים שיש סיכוי גבוה להסלמה ולעימות עם חמאס.
אולם יש לזכור שלפני הכל מדובר במאבק ראש בראש בין חמאס לרשות הפלסטינית. אבו מאזן לא מוכן לוותר לחמאס ולא משחרר את הכסף, ובחמאס כבר הבינו שמבחינת הראיס עימות שלהם עם ישראל רק ישרת את מטרותיו. בינתיים הנהגת חמאס מבינה את השיקולים, ועבורה עימות עם ישראל הוא המוצא האחרון, שמחיריו ברורים. למשוואה הזו יש להוסיף את ההחלטה האמריקאית להפסיק את העברת התקציבים לאונר"א. כרגע לא ברור איך היא תשפיע על ההחלטות של ראשי הארגון. בצמרת צה"ל סבורים שמדובר בהחלטה אמריקאית נכונה, אבל לצד זאת סבורים שחייבים למצוא תחליף, אחרת ההשלכות יתגלגלו לפתחה של ישראל.
בשעה זו בצה"ל לא מזהים כוונות התקפיות מצד איראן, חיזבאללה או חמאס. מצד שני, ולנוכח חוסר היציבות, הערכת המצב גורסת כי קיים פוטנציאל גבוה להסלמה ביטחונית כתוצאה מהחיכוך בין ישראל לאיראן בצפון ובין ישראל לחמאס בדרום.
המציאות הביטחונית המתוחה של הליכה על סף המלחמה או המבצע הבאים, צפויה ללוות גם את כניסתו של הרמטכ"ל הבא. על הרקע הזה אי אפשר להמעיט בערכו של המסמך שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט ושעליו חתומים גם אלופי המטה הכללי, בנושא כשירות ומוכנות הצבא למלחמה הבאה. “כמי שאחראי למוכנות הצבא למלחמה, אני קובע כי צה"ל ערוך ומוכן לכל משימה שיידרש לה", כתב הרמטכ"ל. "מדובר בצבא בעל עליונות מודיעינית ואווירית, יכולת יבשתית וניסיון מבצעי עשיר, שעומד למבחן יום־יום בכל זירות המלחמה".
ערב מלחמת לבנון השנייה קיבלו ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ תמונה מוטעית על מצב כשירות מערך היבשה וצבא המילואים בפרט. על רקע הביקורת הנוכחית בנושא מוכנות הצבא למלחמה, שהעביר נציב קבילות החיילים האלוף יצחק בריק, והוויכוח הפומבי בנושא, המסמך שפרסם הרמטכ"ל השבוע הוא בבחינת התחייבות לדרג המדיני.
במסמך מוצגת בין היתר מידת הכשירות של הצבא בכל הקשור למצבת כוח אדם בסדיר ובמילואים, ציוד לחימה, תחמושת, חלפים וכלי רכב. מילת המפתח מבחינתו של איזנקוט היא דיפרנציאציה. לתפיסתו יש לנהל את המשאבים לפי סדר עדיפויות ותוך ניהול סיכונים, מתוך הבנה שהצרכים הביטחוניים של צה"ל גדולים על תקציב המדינה.
על פי תפיסה זו מתנהלת גם עבודת המטה בצה"ל לגבי קיצור תקופת השירות הסדיר בחודשיים. נכון לעכשיו העמדה המובילה בצבא היא שאם יתקבלו 10,000 תקנים למשכורות קבע, שישלימו שלוש שנים לפחות ללוחמים ולבעלי תפקידים חשובים במודיעין ובמערך הטכנולוגי, אפשר יהיה לגשר על הפערים בכוח האדם ולא תהיה פגיעה במקצועיות ובאורך ההכשרות. כך הלוחמים יקבלו יותר וגם השכר למשרתים יהיה גבוה יותר.
ויכוח לגבי מעבר מצבא העם לצבא מקצועי מתנהל במטה הכללי. זהו רק כיוון ראשוני, וכידוע לעמדות מובילות בצבא יש נטייה להשתנות כאשר מתחלף החייל מספר אחת. יש הסבורים שמודל אמצע יוביל בסופו של דבר לתהליך בלתי נמנע של ביטול צבא העם. לפי גישה זו, העיסוק בתקני הקבע מייתר לטווח הרחוק את גיוס החרדים לצבא והופך את המערך הלוחם למערך התנדבותי בפועל, שכן למעשה כבר מהשלב הראשון נדרש מהלוחמים לחתום על התחייבות לשלוש שנים.
הכיוון הזה, כמו גם החזית בדרום והצורך למנוע את התבססותו של צבא איראן ואת התעצמות חיזבאללה בגבול הצפון בלא להיגרר למלחמה, יעמדו לפתחו של הרמטכ"ל החדש, שייכנס לתפקידו בתחילת השנה האזרחית.