הסעודה המפסקת של מיטראן

בספטמבר חזרה לביקור חטוף "Parts Unknown", תוכנית מסעות האוכל המאלפת של אנטוני בורדיין ב־CNN. לפני כחצי שנה התאבד בורדיין בתלייה בפונדק צרפתי שבו צילם את אחד הפרקים האחרונים שהותיר אחריו. בורדיין סבל מדיכאון קליני, ובגופו נמצאו עקבות של סמים לא קטלניים בשליחותם, אבל רק בשבועות האחרונים נחשפה עילה ראויה שיכולה להסביר מדוע שלח יד בנפשו מישהו בעל חוש צדק, חרון קדוש וצורך כפייתי להיות צודק כבורדיין. זו אינה חדירה לתחום הפרט, כי הסיפור המצחין כולו מתגלגל ברחוב, אבל מסתבר שחברתו האחרונה לחיים - הקולנוענית אסיה ארג'נטו, ממנהיגות תנועת #MeToo, שבחברתה דידה בורדיין אל סופו - התנכלה מינית לשחקן קולנוע בן 17, לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, שהגיש נגדה כתב אישום שאותו נטל על עצמו בורדיין לאייד כאשר שילם לשחקן 380 אלף דולר פיצויים. או כך לפחות טוענת ארג'נטו להגנתה אחרי שמנהיגות התנועה הפנו לה עורף.

בורדיין, כזכור, היה דעתני וקולני במיוחד כאשר האשימה ארג'נטו את הרווי וויינשטיין באונס. הוא התנחל בטוויטר ומשם ירה חצים חדים לכל עבר, כולל אל בכירי השפים וענף המסעדנות, שעם חשיפת נכלוליו מאחורי הקלעים השיק בורדיין את הקריירה שלו.

אנשים הם יצירה בתנועה ואינם מגיעים לידי גמר עד מותם, ולכן לא אופתע אם יסופר כי בעברו האישי של בורדיין במטבח צפוף ורותח במנהטן, גם הוא שלח ידו וניצל את מעמדו. אבל נדמה לי שהידיעה הברורה כי סיפורה של ארג'נטו ייחשף ואיתו בחירתו לקנות את שתיקת המאשים, איימה על עתידו. אף אחד שהתנהלותו כה נקייה וצדיקה אינו ערוך נפשית לרגע אמת כזה.

בורדיין צדק בדיעבד: על רכושו וכספו מתנהל מאבק בין אשתו החוקית וארג'נטו, ולא עברה יממה טרם ארג'נטו הסגירה את בורדיין בעניין תשלום דמי השתיקה (או העלילה זאת עליו). חמישה פרקים בלבד נותרו מהסדרה, וצריך להיות עיוור כדי לא לראות את מצבו הנפשי הרעוע ואת היעדר התלהבותו הרגילה והאותנטית מהעשייה הטלוויזיונית שלו שקסמה לרבים כל כך. בורדיין אפור, מתנהל בחוסר עניין, דעתו מוסחת, ויש לו מבט "אלף המטר" האופייני למי שאינם יכולים להתבונן במראה. זו אינה הפתעה גדולה לגלות שבאחת הפעמים שבה כבו האורות והצוות פרש לחדריו, שם בורדיין קץ לחייו.

עם ג'ים הריסון שמת בשנה שעברה, קלווין טרילין, ג'ון תורן, קרייג קלייבורן ואחרים, היה בורדיין מאחרוני הדספראדוס הקולינריים. מי שאכלו כל דבר, בכל מקום, בלי לעשות חשבון, בלי להתחשב בקיבתו הרגישה של הקורא, מבלי להיות מוטרדים באמת מהשאלה אם הם עוברים על החוק.

שנים אחרי הסעודה האחרונה של נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, התאווה בורדיין לאכול אורטולן, ציפור שיר חביבה, קטנה וצהובת גו, האופיינית לאזורים רבים בעולם ומתויגת בצרפת כזן נכחד שאין לצוד או לאכול אותו. זה לא ממש חוק, והאורטולן לא באמת נכחד, אבל מחבקי העצים הקבועים ובאי כוחם ברשויות החוק, מרימים קול צעקה כאשר מתגלה סעודה שבה זללו אורטולנים.

הבעיה עם הציפור הקטנה והטעימה הזו - שכולה ביס אחד שמכניסים לפה אחרי שנמרטו נוצותיה והיא בושלה מדיום־רייר כנדרש - שאחת בלבד לא מספיקה, אף שאוכלים את כולה, כולל עצמות ושאר חלקים. שנים אני אוסף חומרי ארכיון על מה נהגו מנהיגי עולם לאכול, וזה נושא מאלף וראוי כאשר מתחילים, נניח, בעובדה שהו צ'י מין היה טבח בהכשרתו לפני שהנהיג את צפון־וייטנאם לניצחון.

בורדיין: "האם הייתה זו סעודה משנת חיים? את הציפורים הקטנות לוכדים ברשתות גדולות. מכניסים אותן לכלובים שאותם מכסים היטב כדי שהן יחשבו שכל הזמן לילה. האורטולנים רגילות לאכול בלילות, ולכן את החשיכה מנצלים הציידים לפטם אותן במיני גרעינים, שעורה ותאנים. הציפורים אינן יודעות שובע, ותוך זמן קצר הן מכפילות ומשלשות את משקלן מגודלן הרגיל, ואז הורגים, מורטים וצולים אותן. הן מבושלות בסירים מיניאטוריים מיוחדים, טובלות בארמניאק ותבלינים, וכאשר האש דועכת והבישול נגמר - מגישים אותן לסועדים. קודם מחכים עד שהבשר והשומן יפסיקו להתיז וההמולה גוועת. הסועדים מכסים את ראשיהן במפיות לבנות כך שהן נראות כנזירות חסודות. את הציפורים מחזיקים מהראש החרוך באצבעות כוויות ומכניסים אותן שלמות, רגליים קודם לפה, כך שרק הראש והמקור מבצבצים.

"אכלתי בעיניים עצומות. קודם את העור הפריך ואת שכבת השומן מתחתיו. האורטולן כה לוהט שעל הסועד לנשום מהר ובפה פתוח. את הציפור אני מזיז בפי עם הלשון כדי לא להישרף. מסביב נשמעים קולות פיצוח העולים מתריסר סועדים, האוויר מלא בניחוח ארמניאק ושומן מטוגן. הלסתות טוחנות את הציפור כולה. אין דרך אחרת לאכול אותה. תוך כדי לעיסה תחת אזהרה, קשה להתכחש לטעם המופלא המתפשט בחיך. את הראש והמקור ירקתי. אני יודע שזה נשמע ברברי, אבל כיצד זה שונה מכל חיה אחרת שאנחנו צדים ושוחטים, חוץ מהטענה שהציפור נכחדת?".

***

כ־20 שנה לפני הסעודה האחרונה של מיטראן, ב־1975, ערך קרייג קלייבורן, עורך מדור האוכל של "הניו יורק טיימס", את ארוחת השחיתות המפורסמת ביותר בתולדות העיתונות שנערכה בפריז ועלתה לעיתון עם הגב הכלכלי המוצק 4,000 דולר (כ־20 אלף דולר בערך עכשווי). מה שהחל כהתרסה, נגמר בהרפתקה המהדהדת עד היום: קלייבורן אכל 31 מנות, שתה תשעה יינות, ומנות הביניים כללו אורטולנים - מפית על הראש והכל. קלייבורן שתה שאטו פטרוס־לאפיט 1947, פטרוס 1961 ורומני קונטי 1929. בכתבה שהייתה העילה לארוחת השחיתות, ציין קלייבורן כי "הציפורים הקטנות" אכלו גרגירים במהלך חייהן הקצרים, בושלו שלמות כולל הראש פחות הנוצות.

הן היו שמנות כחמאה, ציין קלייבורן, וזה תענוג גדול לנעוץ בהן שיניים, משום שהן עסיסיות מאוד. אפילו את העצמות, חוץ מעצמות הרגליים, לועסים ובולעים, ציפור אחת לכל ביס. אני חושב שארוחה לצורכי טקסט שעלותה 4,000 דולר היא מעשה מנקר עיניים ומן הסתם נטול ערך עיתונאי. אבל בימים שבהם אין לעיתונות תקציב להניח למבקר מסעדות לאכול במקדונלד'ס, הקנאה רטרואקטיבית אך מרוסנת.

ב־1999 הוציא האיחוד האירופי הוראה שהושמה מיידית ללעג בצרפת, ובה מותר וגם אסור לצוד אורטולנים. ב־2007 סגרה צרפת את מכסת ציד האורטולנים ל־50 אלף בשנה והבטיחה לאכוף את החוק. המהומה לא הסתיימה. הציידים טוענים שבפועל ניצודים בצרפת רק 30 אלף אורטולנים בשנה, שזה פחות מהמכסה הקבועה בחוק וכי הציד כולו משפיע על 1% בלבד מאוכלוסיית ציפורי התאווה. הציידים המנוסים מזקינים ואין צעירים רבים הנכנסים לענף. הקונצנזוס הוא שכליה אינה מאיימת על האורטולן.

הסיפור על מיטראן והבוז שלו לחוק היה ידוע בחוגים רבים, אך נלחש בהם כמנהג צרפתים. סיפור הסעודה האחרונה של הנשיא הגוסס מסרטן התפרסם בביוגרפיה שנכתבה עליו, שעסקה בהזדמנות חגיגית גם בבתו מחוץ לנישואים מזארין, כמו גם חלקו ברזיסטאנס בימי המלחמה וקרבתו לממשלת וישי המשת"פית.

אף שאני מבוגר ממנו בכמה שנים, כשאהיה גדול אני רוצה להיות עיתונאי ממוזל כמו מייקל פטרניטי. חוץ מהעובדה שהוא מתגורר בפורטלנד, מיין, אחת מהערים היפות באמריקה ונבחרה השנה על ידי הירחון "בון אפטי" לבעלת הסצינה הקולינרית המרתקת ביותר, פטרניטי כותב נפלא ובכל מגזין או מוסף שהוא רוצה ועל כל מה שהוא רוצה. עיתונאים זקנים יודעים להעריך מצב דברים כזה. הספר הראשון שכתב, "Driving Mr. Einstein" מתאר את המסע המרתק שערך פטרניטי במכוניתו ואיתו מוחו של איינשטיין. מי שרוצה לדעת למה, מוזמן לקרוא את הספר. ספר שני כתב על מגבן גבינות ספרדי והגבינה שהוא מכין במערה בספרד. פטרניטי נע במרחב תרבותי שהתוואי שלו אינו סודי לעין המתבונן. הירחון "אסקווייר" שלח אותו לצרפת בעקבות הסעודה האחרונה של מיטראן.

"הגעתי לצרפת בעקבות סיפור ששמעתי על הסעודה האחרונה של פרנסואה מיטראן, הנשיא לשעבר, שתכנן והשתתף בחינגה אורגיאסטית לפני שמת. לארוחה האחרונה שלו אכל מיטראן אויסטרים, פואה גרא ועופות בכמויות גדולות, כאשר הטעמים המשכרים, הנימוחים והמתוקים מציפים את חִכוֹ הצחיח. עד שהגיעה המנה העיקרית: ציפור שיר קטנה וצהובת צוואר שנגד החוק לאכול אותה. נאה ופתיינית, הציפור, אורטולן שמה, מייצגת לכאורה את הנפש הצרפתית. הישיש החולני, הנשיא הרהבתן, אכל את כולה, כנפיים, רגליים, כבד ולב. כילה אותה מתחת למפית לבנה כדי שאלוהים בעצמו לא יהיה עד למעשה הברברי. רציתי לטעום אותה".

כפי שעולה ממה שנכתב עליו, בימי המחלה הטובים דימה מיטראן את הגידול בבטנו בגודל של לימון. בימים רעים דמה הגידול לאשכולית המגירה לתוכו את מיציה. מיטראן תמצת את הסרטן שאכל אותו לבעיה של הדרים. פרי הדר קטן ופרי הדר גדול. הוא מצא בזה נחת, כאילו היה גופו חממה לגידול פירות.

"מיטראן היה איש מוזר וקנטרני. אפילו בשיא כוחו הוא נראה לקוני וחולמני, יותר כמו ברברי מאשר מנהיג עולמי. היה לו אף חזק של אפיפיור, עיניים קטנות נוצצות, אוזניים שנראו כמו פטריית פורטובלו חצויה. הוא העריך נאמנות, ואחר כך פיטר את עוזריו הנאמנים ביותר. הוא התקומם נגד כוחו המשחית של ממון, אבל 14 שנות שלטונו היו מלאות בסקנדלים כספיים. חבר קרוב שלו שנתפס עם ידו בקופה, התאבד על רקע סלידתו מסגנון נשיאותו של מיטראן. 'כסף ומוות', אמר החבר לפני מותו, 'זה כל מה שמעניין אותו'. המחלה צימקה אותו; לקח לו נצח לכפתר את חולצתו, להתרחץ, להסתובב בשכונה, יציאה טובה.

"לפני חג המולד 1995, הימים הקצרים ביותר בשנה, רופאו של הנשיא ישן על רצפת החדר הקרה בבית הכפרי, שעה שמיטראן נחר לידו כשמולו תמונת הוריו המתים. בשיחות עם מקורביו ריכל הרופא כי לנשיא יש בערך 30% סיכוי להגיע עד חג המולד. משככי כאבים אפקטיביים שמרו את הכאב במרחק סביר ומטושטש.

"המוזמנים לסעודה האחרונה הוזהרו מראש להסתיר את ההלם שלהם למראה הנשיא. מיטראן נכנס לחדר במכנסיים גדולים עליו ומעיל איכרים, עורו היה אפור, והוא הניע את רגליו בקושי רב. הוא נתמך בידי שני שומרי ראש וחלק ממנו נראה שקוע בדיאלוג עם המחלה ששאבה אותו לתוך האדמה. מיטראן נישא על ידי שומריו אל כיסא מרופד ושולחן פרטי משלו שהיה מבודד משולחן האורחים. הוא היה מכוסה בשמיכות ונראה בר מינן. אבל כאשר הגישו את האויסטרים - אויסטרים ממארן, האהובים עליו, שנאספו מהים הקרוב - הוא גייס את האנרגיות שלו, התיישר בכיסאו והחל למצוץ אותם, את בשרם מהצדפה הפתוחה.

"במהלך חייו נהג לאכול כמאה אויסטרים בשבוע, והם מעולם לא בגדו בו. ועכשיו, מעשה פלאים, שני תריסרים ואחריהם תריסר נוסף. זה היה מזון למוח, ונדמה היה שהוא מוצץ אותם בקרב פרטי נגד הסרטן, מניח למי האוקיינוס לטפטף בגרונו כמו כימותרפיה ואחריהם שמפניה. אחר כך נרדם במושבו ולא השגיח באורחיו.

"כאשר הגיע תורם של האורטולנים, לא כל האורחים הסכימו לאכול אותם. פורעי החוק הניחו על ראשיהם את המפיות הלבנות, הרימו את הציפורים באצבעות והעלימו אותן. החדר נמלא בקולות גריסה, העצמות והמעיים נטחנו למשחה ונבלעו בבת אחת. כמה נהנו מאוד, אחרים ירקו אותם. כאשר גמרו הגיחו מתחת למפיות במבט זגוגי ומיהרו לשטוף את החך ביין. הנשיא לגם מהיין וגלגל אותו בפיו. אחרי שלושה תריסרי אויסטרים ומנות ביניים, הוא נראה עדיין מזה רעב. הוא נטל אורטולן באצבעותיו, חמק מתחת למפית, והסועדים האזינו לקולות הלעיסה שעלו ממנו, שנשמעו כמו פורנוגרפיה בכנסייה.

"מיטראן אכל אורטולן שני וכוחו נטש אותו. הוא ניסה לנוע בכיסאו כהוכחה שעדיין אינו מת. אבל לא נותר בו כוח. שק עצמות נפוח מלא אשכוליות שמשכו אותו למטה. כולו נע לעבר מרכז בטנו והכאב החד והסופי שקינן שם. אחרי הסעודה האחרונה סירב מיטראן לשתות ולאכול. גסיסתו נמשכה שמונה ימים נוספים.

"'אני אכול מבפנים', אמר לאורחיו לפני שנשאו אותו מהחדר".