בממשל טראמפ אין הסכמה על עתיד הזירה הישראלית־פלסטינית. יש מחלוקת, שעוד לא ברור איך יכריע בה הנשיא אם וכאשר תבוא עת הכרעה. הבנת המחלוקת הכרחית להבנת כמה מצעדיו האחרונים של הנשיא נגד ההנהגה הפלסטינית, ובהם קיצוץ כספי סיוע והודעה על סגירת הנציגות בוושינגטון. הבנת המחלוקת הכרחית להערכת הסבירות שיום אחד, אם וכאשר, יופעל לחץ אמריקאי דומה גם על ישראל.
את המחלוקת אפשר להסביר בקיצור באופן הבא: יש בממשל טראמפ מי שסבורים שהצעדים האחרונים הם מנוף להפעלת לחץ על הפלסטינים לשוב לשולחן המשא ומתן. זו העמדה הרשמית של הממשל, וגם עמדתם של חלק מאנשי הממשל. אלה רוצים את הפלסטינים ליד השולחן, רוצים להציג תוכנית שתיטיב, להבנתם, עם ישראל, עם הפלסטינים ועם המזרח התיכון. רוצים לפצח את האגוז הבלתי פציח ולהדהים את העולם עם עסקת המאה. בעיניהם של אנשי ממשל אלה, ההודעה על סגירת הנציגות הפלסטינית היא צעד טקטי. צעד הפיך. בואו לשולחן, נהלו משא ומתן, קבלו את ההצעה האמריקאית, ונפתח את הנציגות.
יש בממשל טראמפ גם מי שסבורים שהצעדים האחרונים הם דרך לאותת לעולם על כוונתו האמיתית של הנשיא: שינוי מהותי של השיח על הזירה הישראלית־פלסטינית. בעיניהם, סגירת הנציגות אינה צעד טכני של לחץ, אלא צעד אסטרטגי השייך מהותית לאותה משפחה שבה נולדה גם ההכרה בירושלים והעברת השגרירות האמריקאית לבירת ישראל. למעשה, יאמרו אלה, אפשר לראות בשורת צעדיו של הממשל, כולל הצעדים האחרונים, שהוצגו כצעדי ענישה טקטיים, התקדמות הדרגתית המבשרת את עמדתו הכוללת בסוגיית פלסטין.
יש מידה של עקביות בטענתם של המרחיבים: העברת השגרירות, כפי שאמר הנשיא, הורידה את נושא ירושלים מהשולחן. הקיצוץ בתקציב אונר”א מבשר את הורדת בעיית הפליטים הפלסטינים מהשולחן. סגירת הנציגות בוושינגטון מבשרת את הורדת המדינה הפלסטינית מהשולחן. כל צעד מכוון היטב לאחת מסוגיות הליבה המעכבות הסדר. כל צעד מאותת לפלסטינים שמה שהיה - לא יהיה. ירושלים תהיה בירת ישראל, ואין ביד הפלסטינים למנוע זאת בסרבנות אין קץ.
הפליטים, שהם בעיקר צאצאי פליטים, לא ישובו לשום מקום. הם ייאלצו להכיר במציאות ולהיקלט היכן שהוא. באשר למדינה הפלסטינית, זאת, כפי שאמר כבר איש ממשל בכיר בעבר, תלויה בשאלה “איך מגדירים מדינה”. זאת בוודאי תהיה לא יותר ממדינה מינוס. ואולי רק אוטונומיה פלוס. או רכיב בממלכה הירדנית. כך או כך, מדובר על ישות שאין הכרח שתהיה לה נציגות בוושינגטון.
הפער בין הגישה הטקטית לגישה המהותית הוא עמוק. על פי דבריו הפומביים, הנשיא נמצא במחנה הטקטי – הוא לוחץ כדי לחדש את המשא ומתן. על פי מעשיו, ייתכן שהוא חבר במחנה המהותי – הוא נוקט צעדים שרק ירחיקו את הסבירות למשא ומתן ויעלו את הסכסוך על מסלול תודעתי חדש. כמובן, ישנה גם אפשרות שלנשיא לא לגמרי אכפת. כך או כך, הוא עושה משהו. כך או כך, הוא עושה משהו הפוך מקודמו, שמרגיז את מי שהוא אוהב להרגיז. וישנה אפשרות שהנשיא מתומרן לצעדים מהותיים במסווה של צעדים טקטיים. אם זה המצב, התמרון אפשרי רק בזכות שיתוף הפעולה המסור של ההנהגה הפלסטינית, שמסרבת לבחון את רצינות כוונותיו של טראמפ וכבר הכריזה עליו כלא רלוונטי.
לנשיא יש עוד קצת יותר משנתיים. זמן ארוך, שהרבה יכול לקרות בו. זמן קצר, שקשה לראות איך יספיק כדי לשנות סכסוך עתיק יומין. אם הפלסטינים צודקים בהערכתם, הנשיא ילך, ובמקומו יבוא נשיא אחר, אולי דמוקרטי. מאמר חשוב של קלייר מלון באתר fivethirtyeight, שפורסם השבוע, מלמד שלאמריקאים, רפובליקנים ודמוקרטים, נמאס ממועמדים שמוכנים להתפשר או להתרכך. הם מחפשים טהרנות פוליטית. זה נוח לישראל כאשר נשיא רפובליקני הולם בהנהגה הפלסטינית. זה יהיה נוח הרבה פחות כאשר נשיא דמוקרטי יזהה שרצון בוחריו הוא להלום בישראל.