הגיע המועד השנתי לדין וחשבון. הכתובות והנמענים מרובים. המקום, המשפחה, החברים ואפילו האויבים השנואים ביותר נמצאים ברשימה הזאת. וכך מוצא עצמו אדם מדלג בתודעתו כדי לברר היכן ובמה פשע. לאחר הבידוק הראשוני מגיעה ההתלבטות, ממי לבקש מחילה, היכן מתחילה ונגמרת החובה לזולת, מתי נרשם כשל ומה היה פסול בהחלט. בירורי אלול ותשרי הללו הפכו עם הזמן לדרישה חברתית מסורתית ומקובלת. כמעט טאבו.
בשנים האחרונות התחלתי לחשוב שדרוש שנסתכל לא רק על היחס שלנו לסביבה, אלא גם לאופן שבו אנו מתנהגים לעצמנו. בסוף, בן האנוש שנפגע הכי הרבה ממעשי ב־12 החודשים שחלפו היה אני. אני המייסר הגדול של הווייתי. ולתחושתי יש נוספים שחשים כך לגבי עצמם. צעדו איתי רגע בקו המחשבה. כמה מאיתנו עושים את מה שאנו באמת כמהים לו? מגשימים את החלומות הגדולים והקטנים? חיים את המציאות שתמיד ייחלנו לה? מעטים.
הסיבה לחסר הזה היא לא יכולת, היעדר כישרון או תבונה לוקה. ממש לא. רבים, טובים ומעולים לא מגיעים למקום הראוי להם היות שהתמחינו בגיבוי נמרץ של ציוויי החברה האגרסיבית והדכאנית. בהתאם ללחץ המופעל עלינו ביסודיות, הסתגלנו למקומנו המוקטן, התמחינו בבושה, בטיפוח המבוכה ובעידוד המחשבה שהאחרים ראויים יותר. בלי שום הרהור, התכתיבים הכובלים מתקבלים כאמת מוחלטת ומטביעים את השאיפות והתקוות עמוק במצולות ההלקאה. גם השנה זה היה כך, ובמהלכה נמנעתי מלהביע רבות מדעותי בפומבי כי חששתי.
התקפלתי. הערכתי את מרכולתי בחסר ונתתי לזרים לדחוף אותי עמוק לבוץ. הקול המצליף, המובנה, השתיק את הניסיונות לפרוץ, למרוד ולהגיע לפסגות. "שקט, אתה לא מסוגל", לחש במוחי, "הם שווים יותר ממך, ובהרבה", והוסיף לסיכום: "תגיד תודה שבכלל יש לך מקום תחת השמש". בהתאם, הקשבתי וביצעתי. לכן חובתי היא לבקש סליחה מעצמי, שנרתעתי ולא נתתי דרור למה שיכולתי להיות ולעשות. חשבון הנפש האוטונומי הוא חשוב וקריטי. אם לא ייעשה, בשנה הבאה אגיע לאותו מקום ותאריך לאחר ששוב הזקתי לי והרסתי. בקשתי מכם היא לא לסגת, להתעקש ולקבור את הרעיון שיש מישהו שיכול לעשות את זה טוב מכם.