סליחה ילדים. סליחה על חטא שהחברה בישראל חטאה כלפיכם באונס וברצון. בגלוי ובסתר. בבלי דעת, בזדון ובשגגה. בלשון הרע, בפריקת עול, בעזות מצח.
סליחה על כך שהעגלה הריקה כורעת משפע שאינה יכולה להכיל, והשפע אינו אלא אחיזת עיניים.
סליחה שהפקדנו את זהותנו בידי סוכני משנה זרים ומנוכרים. ששתקנו בפעם הראשונה שמישהו צעק בשבת "שבעס", יידה אבן וחילל את קדושת האדם והיום. ששתקנו בפעם הראשונה שמישהו צווח מהקצה השני של הסכר, מתחת לגשר המט לנפול, "הדתה!", והשאיר את היהדות לשרך מאחור, בידיהם של מיידי אבנים וגנבי דעת, ואלו שבשם רצונם הפרטי, בבורות מטרידה, עוסקים בהטלת מורא.
סליחה ששתקנו כשראינו את הראשונים שהוציאו דרכונים זרים כי "אין להם על מי לסמוך פה". ועליכם, הנמלטים מכאן בזעקות שבר ובקיטורים עזים, אפשר לסמוך? באמת, איתכם הייתם מקימים מדינה?
סליחה שהנהנו לנוכח הטרוניות על כמה קשה כאן, שהפכנו את הנוחות למולך החדש, שהקרבנו את האידיאל על המזבח הרעוע של החומר. סליחה שלא לקחנו אתכם לסיור בקניון הקרוב כדי שתראו את רבבות האנשים הגודשים אותו, עם שקיות בידיהם. קונים וקונים, כמו שעושים במכירת חיסול אחרונה בהחלט. סליחה שלא הרחקנו עד נתב"ג 2000 כדי להראות לכם את המטוסים המתמלאים בכל רגע נתון ביממה. סליחה שלא לימדנו אתכם את המשפט היידי המופלא "תינוקות ועשירים בוכים וגדלים".
סליחה שלא עצרנו ליד מקבצי הנדבות ופושטי היד ולא הקדשנו שעה אחת בלבד בשבוע לזקנים שלנו, אלו שבזיעת אפם הקימו את המדינה הזאת, שהייתה ארוגה מאהבה ומהכרת תודה, והיום היא כמעט הרוגה מתלונות. סליחה שלא לימדנו אתכם את המשפט היהודי־מרוקאי הנהדר "השבע אינו מרגיש את בטנו של הרעב".
סליחה ששכחנו אתכם, ניצולי השואה, ואנו נזכרים בכם רק לקראת חודש מרץ ואולי קצת אחרי אפריל. סליחה שלא הקדשנו לעצמנו ולמנהיגינו שיעור יומי בענווה. מנהיגינו, שחלקם שכחו שהם משרתי הציבור, ולא להפך. סליחה שנתנו לעוברי אורח להשית עלינו כללי מוסר מפוקפקים, לשמוט את הקרקע תחת רגליה של המשטרה, תחת בית המשפט העליון והפרקליטות. סליחה ששתקנו.
סליחה על שלקינו בזיכרון קולקטיבי קצר ובזיכרון פרטי קצר, בקוצר רואי שמונע מאיתנו פעמים רבות, רבות מדי, להצביע על הדברים הטובים ולומר: הנה, יש הרבה טוב. ומה שלא טוב, נתקן יחד. אנחנו סומכים עליכם, תסמכו גם אתם עלינו. סליחה שלא תלינו שלט בכניסה לכל בית ולכל רחוב, עם הציטוט הכה יפה ממדרש קהלת רבה פרשה ז', שבו אלוהים מדבר אל אדם הראשון ומסביר לו ש"כל מָה שֶׁבָּרָאתִי- בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תַּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ".
סליחה שוויתרנו על אלוהים. אילו לא היינו מוותרים עליו ומאמינים באמת ובתמים שהאדם – כל אדם, נברא בצלם, היינו נוקטים משנה זהירות ויודעים שכל פגיעה באדם אחר היא בעצם פגיעה באל. סליחה ששכחנו שלא משנה מיהו האלוהים ומהי האלוהות, כל אדם מוכרח שיהיה לו אחד.