אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה העלתה ברשת החברתית תמונה עם בן זוגה. עד אז היא נראתה לי מופנמת, סגורה, אבל הבחנתי בקעקוע על ידה השמאלית - ציור לא ברור של מלאך כועס שאולי מסגיר אופי מרדני. "על הערסל בגינה החדשה שלנו", הייתה הכותרת שהעניקה לתמונה. דקה אחר כך בן זוגה הגיב: "טוב שהערסל לא יכול לדבר...".
דביל היה מי שלא הבין את התשוקה השוררת בין השניים. לא פעם כשכתבה שירים - יותר נכון חמשירים קצרים על עברה וההתמודדות עמו - הגיב לה אהובה ברמזים מזמינים וחושקים. פעם אפילו כתב לה: "בואי, אני מחכה לך בחדר".
הייתי בת 18 כשנחשפתי לשניים האלה. הרגשתי איך בכל התכתבות שלהם לאחר שיר דרמטי שלה תשוקתם נוגעת בי. תשוקה שבתקופת הבוסר ענפיה הארוכים עדיין לא הגיעו עד אלי.
השנים עברו ולא מזמן נפרדו השניים. את תהליך פרידתם היא לא תיארה, מלבד בשיריה הקצרים. תגובותיו פחתו עד שפסקו, ויום אחד בישר שהם נפרדו ושהוא יוצא לדרך חדשה. ניכר היה כי שברה את לבו.
בחג האחרון היא כתבה פוסט ארוך שבו גוללה את עברה בבית חרדי נוקשה. היא נישאה לבחור, תלמיד חכמים, שלא ידע לאהוב אותה כמו שרצתה וראה בה מכונת רבייה. הוא לעג לה כשרצתה ללמוד. "מה זה משנה מה תלמדי, הרי בסופו של יום תבואי הביתה להחליף טיטולים", אמר לה. "ומה זה משנה התעודות, הרי גם ככה רק תמונת החתונה שלנו ותמונתו של הרבי מלובביץ' יהיו על הקיר".
היא רצתה לענות ולהגיד לו שתשמח שילדתה - אז בת 3 - תראה שאמה מצליחה, אבל הוא המשיך: "וחוץ מזה, מה תעשי עם גרפיקה? תעצבי ספרי תורה? את רק תגרמי לי בושות". ככה חתם את החלום שלה לפתוח בקריירה.
בבוקר היא החליטה לעזוב אותו. פיזרה את שלושת ילדיהם בגנים ובבתי הספר, שבה הביתה, ארזה שתי מזוודות גדולות - אחת וחצי לילדיה, ועוד חצי לעצמה - והביטה במראה. "הכל או כלום", לחשה לעצמה. את סידור התפילה שקיבלה מתנה מאמה רגע לאחר הטבילה במקווה היא החליטה להשאיר בבית ההוא, עם הקירות המתקלפים, התמונה של הרבי מלובביץ' והאהבה שלא קיימת.
כשהגיעה אל המושב החילוני בכו ילדיה. אומנם הם אהבו את השדות ואת בגדיהם החדשים, אבל המרחק מאביהם ומהתורה עשה את שלו. היא הציעה לו לפגוש אותם, אבל הוא סירב, חשב שכך ישיב אותה אליו. רק שנה אחר כך ראה האב את הילדים, שנראו לו פתאום כזרים, כאילו עולם ההבל חיבק אותם.
הפוסט שכתבה זכה להתעניינות וירטואלית ותקשורתית. היא כתבה מדם לבה: על השולחנות שנשארים ריקים בחג; על כך שאין לה כורסה נוחה בבית אמה להיזרק עליה; על שילדיה לא שומעים מזמורי תפילה; ועל ניחוחות תבשילים שלא הגיעו אל אפה כבר שנים.
בין תגובות התמיכה והאמפתיה שקיבלה מהמנחמים הווירטואליים צצו גם הודעות נאצה. "להעביר ילדים מקיצון אחד לקיצון אחר?", שאלו. "לך חסרים ניחוחות, להם חסרה תורה". התגובות לא הזיזו לה במיוחד. הרשת החברתית הזו כל כך מוכרת לה, על יתרונותיה וחסרונותיה, שנדיר שמשהו בה הצליח לרגש אותה.
***
בחג האחרון שכבה גיסתי, בת הזוג של אחותי, במחלקת נשים הריוניות בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. הריונה היה תקין, אבל כשתאומים באים אל הבטן, רופאי הנשים נוקטים משנה זהירות ולא לוקחים סיכונים. כשהילדה שבבטנה החלה לגדול בקצב מהיר יותר מאשר הילד, אחיה לעתיד, וגיסתי החלה לסבול מכאבים, בצקות ותשישות, הוחלט לאשפז אותה. היא שאלה עד מתי, ונענתה מפי אחות חולפת עוד לפני שסיימה את שאלתה: "עד הלידה".
שבועות שלמים שכבה שם במיטת בית החולים, כשאחותי לצדה, לא מרפה מידה, שרה לה שירים, מצחיקה אותה, קונה לה את כל הג'אנק פוד שיכולה הייתה לחלום עליו ועוזרת לה להתקלח. שבועות שלמים שאחותי הקטנה, זו שהייתה מציקה לי, שופכת צבעי גואש על מחברותי ונותנת לי מרפקים בצלעות בכל פעם שאמי הייתה מסתובבת, תפקדה כאם לעתיד, רחומה ודואגת. נראה היה כי שתי הטבעות שעל אצבעותיהן קיבלו משמעות (אני חיתנתי אותן, זוכרים?).
כשבאו הצירים מוקדם מדי, כאבה איתה אחותי ועבדה איתה על נשימות. כשנתקפה בהורמונים שגרמו לה לבכי, בכתה איתה גם כן. ואז מחתה את דמעותיה וביקשה ממנה לבחור שמות לילדים שעוד מעט יבואו. וכשהתביישה גיסתי בבצקות רגליה, ליטפה אותן אחותי וסיפרה לה שאין על כל הפלנטה אישה יפה ממנה.
בחג האחרון טלפנה אלי אחותי לומר לי חג שמח. כששאלתי היכן היא עושה את החג, היא שתקה. התעקשתי והיא אמרה שהן קיבלו רשות לצאת מבית החולים לשעתיים, לא יותר, וגם לא למקום רחוק עד מאוד, מה שחוסם את האפשרות לסעוד אצל מי מהוריהן. "נו, אז בואו אלי", כמעט צעקתי.
ביקשתי מבן זוגי להתקשר אל החברים שהזמנו ולהודיע על ביטול. שלוש שעות לפני שנכנס החג מצאתי עצמי בסופר גדול של אוכל מוכן, מתווכחת על ארטישוק ממולא ושואלת את המוכר אם נשאר עוד מהסלמון.
כשסיימתי עם האוכל, ניגשתי אל חנות הצעצועים הקרובה, שעמדה לפני סגירה. במהירות שיא קניתי כמה שופרות צעצוע, תפוחי עץ מפלסטיק ומפה אדומה לשולחן - ורצתי הביתה.
***
אינני יודעת איך פתאום עלתה בראשי האישה עם הקעקוע המסתורי ושלושת הילדים, אבל מצאתי את עצמי כותבת לה, מזיעה ועייפה: "תבואי אלי הערב? יהיה קליל וספונטני".
והיא באה, לבדה, כי ילדיה ביקשו את אביהם באותו החג. חיוכה ויופיה גרמו לי להושיב אותה רחוק מגור, אהובי, כאמצעי זהירות. בשמונה בערך נכנסו אחותי, בת זוגה וגם אמי שהצטרפה כך פתאום. השולחן הקטן בסלוני התמלא במטעמים, יינות, צחוק וגילויי לב שלא נראה לי שאשכח בקרוב.
אנחנו, היהודים, טורחים כל כך לפני החג ודבקים בדקויות מוגזמות שהכל יהיה טוב, שהבית יבריק ושהאוכל יעלה על כמות הסועדים רק בשביל המשפט "תיקחו הביתה, שזה לא ייזרק". אבל מה זה בעצם משנה? מה ההבדל בין שולחן שאולתר ברגע לכבודה של יולדת עתידית לשולחן מפואר שנערך מבעוד מועד? אם יש שמחה, קבלה ואהבה, החג ייכנס במלוא תפארתו.
עוד מעט אסע לבדי אל הקניון, אקנה בגדים קטנים ויפים לאחיינים שיבואו וערסל אחד צבעוני שלא יכול לדבר אלא בשפתם של האוהבים.