ככל שננסה לנקות את נפשנו בכיפור, האתגר האמיתי הוא במגע עם הבריות

המעבר בין יום הכיפורים, יום שכולו טוהר, קדושה ולובן, אל חיי היומיום גורם לי להרגיש כמו בצניחה חופשית בלתי אפשרית לעבר האדמה. את המצנח סיפק לי ברגע האחרון סיפור חסידי, כרגיל. הסיפור מספר שבעיר ליזַ'נסק שבפולין גר עשיר, בעל חנות גדולה. בכל בוקר אחרי התפילה נהג ללכת אל החנות ולעמוד שם כל היום. עד שנמאס לו והוא שאל את עצמו: "לאיזו תכלית אני עמל כל כך? מה יהיה בסופי?" עוד באותו הבוקר אמר לאשתו כי לא ילך אל החנות, ותחת זאת הלך אל בית המדרש ושם התפלל ולמד עד אחר הצהריים. כך עשה גם למחרת ובימים הבאים, ובני ביתו ניהלו את החנות במקומו.
 

מדי ערב נהג האיש ללכת אל בית רבו, רבי אלימלך מליזַ'נסק, לשמוע ממנו דברי תורה. פעם אמר רבי אלימלך כי אם יצליח אדם לעצור את עצמו מלומר דברי שקר במשך יממה שלמה, מובטח לו חלק בעולם הבא. שמע זאת האיש והחליט לנסות ולקיים זאת. מה עשה? נעל את דלת חדרו, כדי שלא יהיה לו שום מגע או שיחה עם בני אדם וכך יימנע מלומר דברי שקר כל היום.
 

בצהריים ביקשה כלתו, אשת בנו, להיכנס אל החדר, והנה החדר נעול. דפקה בדלת ואין עונה. חששה הכלה שמא חמיה התעלף בחדר וצעקה לעזרה. לקול זעקתה באו אנשים, שברו את המנעול ונכנסו פנימה. מצאו את בעל הבית יושב עטוף בטלית ובתפילין ולומד תורה. על כל השאלות ששאלו אותו לא ענה האיש דבר, כי פחד שמא יאמר בשגגה דבר שקר. נבהלו מאוד בני הבית ואמרו: "מי יודע, אולי השתתק האיש לעולם ולא ידבר עוד", והתחילו לבכות מאוד. 
 

בתוך כך נכנס השכן הגוי וקרא בקול: "שכן, השאילני קרדומך!" פתח האיש את פיו והשיב: "אין לי קרדום". כשראו בני הבית כי האיש יכול לדבר, עזבוהו ויצאו מן החדר. לאחר שגמר את לימודו קם מן השולחן. לפתע ראה את הקרדום מונח תחת מיטתו. נבהל האיש מאוד וצעק: "אוי לי כי דיברתי היום שקר!" מיד הלך אל רבו הקדוש רבי אלימלך. ברגע שנכנס שאל אותו הרב: "והיכן הקרדום?"
 

הבין האיש שרבו יודע את כל מה שאירע לו באותו היום, ובכה מאוד. אמר לו הרבי: "היום הראו לך מן השמיים שאי אפשר לקנות את העולם הבא בפעם אחת, אבל כשמרגיל אדם את עצמו לדבוק באמת כשהוא עוסק יום יום במשא ומתן עם הבריות - זו הדרך שבה זוכים לעולם הבא”.

 

סוכות הוא החג האהוב עלי, לא רק מפני שנולדתי בו, אלא גם מפני שרק דרך סוכות ושמחת תורה אפשר, בעיני, "לנחות" מיום הכיפורים לשגרת החיים - בגלל היחס ההופכי בין סוכות ליום כיפור. 
 

ביום כיפורים כל אחד מכונס בטליתו, אף על פי שהתפילה נאמרת יחד, כל אדם חייב לעמוד בפני עצמו ולהתרכז באתגר שלו, אם תרצו - באתגר השקר או הקרדום כמו בסיפורנו, אבל ככל שננקה את עצמנו ביום הכיפורים, האתגר האמיתי אינו מתקיים כאשר אנחנו עטופים איש איש בטליתו, אלא במה שהסיפור מכנה המשא ומתן עם הבריות, כשאנחנו במגע עם משפחתנו, עם מכרינו ועם חברינו.
 

יום הכיפורים הוא יום של מידת הדין, סגפנות, צום, שבירת הלב וההסתופפות בין כתליו הסגורים של בית הכנסת, שכדי להבקיע אותם אנחנו נדרשים לאמץ את הלב בתפילה ולתקוע בשופר. בסוכה, שקירותיה ארעיים, השמיים כבר נוכחים בתוכה כשאנחנו אוכלים ומצווים לשמוח. הכניסה לסוכה, עם כל מה שאנחנו, כמוה ככניסה לקשר עם האל  קשר, שאין בו מחיצות ויש בו רק שמחה, טבע וחופש; שבירה של הקירות, שבירה של הבורגנות, של הבית, של הנוחות.
 

יכול להיות שאילו הסוחר המכובד מהסיפור היה יוצא לטבע, מרגיש את השמיים ונמצא בשמחה עם משפחתו, הוא לא היה מרגיש את הדכדוך שהעיק עליו, לפני שפרש עטוף בטלית אל חדרו הסגור, ואולי אפילו לא היה נזקק להיאבק כך "ראש בראש" בעומק נפשו הנסתרת. מפני שדרך הדין ושבירת הלב אפשר להגיע למידה מסוימת של תיקון. התיקון הגדול שיש להשלים אחרי יום כיפור הוא דרך החיים ודרך השמחה שבקשר הבלתי אמצעי עם האל, עם הטבע ועם האדם. 

חג שמח!