אין פלא שהשמאל הקיצוני נאחז במגילת העצמאות כדי לנגח את חוק הלאום

מגילת העצמאות נהנית לפתע מעדנה, אם כי לא במקרה, ככלי ניגוח של השמאל הקיצוני הפוליטי (העבודה, מרצ והמצטרף החדש יאיר לפיד) והתקשורתי במלחמת חורמה המנוהלת על ידם נגד חוק יסוד: "ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי". פריחתה המחודשת יסודה בשניים: האחד, הריק הכמעט מוחלט מחזון יהודי–ציוני–לאומי־דתי המאפיין אותה. השני, המילה "שוויון" המופיעה במגילה, ואינה מופיעה - ובדין אינה מופיעה - בחוק הלאום.
 

מגילת העצמאות פותחת במשפט המכונן: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית... בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים...". המגילה ממשיכה וקובעת כי: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית". שני המשפטים אכן נכונים וראויים, ויש בהם בעיקר כדי להבהיר את זכותו ההיסטורית, הדתית, התרבותית, הלאומית ולכן גם המדינית של העם היהודי להקים מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.
 

אולם המגילה אינה יוצקת כל תוכן מעשי להצהרות הנ"ל, למעט הקביעה החד־משמעית שלפיה: "ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" - משפט שהינו התחייבות של החותמים על המגילה לחוקק את חוק השבות. כל התוכן היהודי–ציוני–לאומי–דתי–תרבותי של העם היהודי, שמדינת ישראל אמורה להתאפיין בו עקב היותה מדינת הלאום של העם היהודי ושלו בלבד, לא בא זכרו במגילה.
 

כך, המגילה אינה קובעת את "התקווה" כהמנון המדינה, ולא את דגל התנועה הציונית כדגל המדינה, ואף לא את המנורה כסמל המדינה. אין כל התייחסות לשפה העברית בכלל ולהיותה שפת המדינה בפרט, הוא הדין לגבי שבתות וחגי ישראל כימי מנוחה רשמיים. לוח השנה העברי, המלווה את העם היהודי זה כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, לא זו בלבד שלא נקבע כלוח הרשמי של המדינה, אלא שהמגילה אינה טורחת להזכיר את עצם קיומו. גם הערבות ההדדית בין יהודי התפוצות למדינת ישראל אינה קיימת במגילה, אף כי ערבות הדדית בין יהודים היא אחד מיסודות הקיום היהודי. המגילה גם נמנעה מלומר כי יום ההכרזה על הקמת המדינה יהיה חג לאומי רשמי, ולא קבעה יום זיכרון לחללי היישוב במלחמות ישראל ולקורבנות השואה. לבסוף, גם לגבי ההתיישבות היהודית המגילה אינה אומרת מילה.

 

ריקנותה היהודית והלאומית של המגילה באה לידי ביטוי מובהק בסוגיית ירושלים. לא זו בלבד שהמגילה, המכריזה לאחר "אלפיים שנות" על הקמתה המחודשת של מדינה יהודית בא"י, אינה קובעת את ירושלים כבירתה, אלא שהיא אינה מזכירה כלל את ירושלים ואף לא חלק ממנה, כשייכת למדינת ישראל. בירת הנצח של עם ישראל, שהעם היהודי כולו לא חדל "מתפילה ותקווה" לשוב קודם כל אליה, להקימה מהריסותיה ולכוננה כבירת העם היהודי במולדתו, ולהקים בה מחדש את בית המקדש, כאילו אינה קיימת על פי המגילה. יודגש כי ביום הכרזת העצמאות התגוררו בירושלים מאה אלף יהודים, מספר כפול ויותר ממספר הערבים בעיר. היינו, היהודים היו רוב של למעלה משני שלישים מתושבי העיר.
 

הנה כי כן, לאחר שני משפטים המצהירים על ארץ ישראל כעל המקום שבו עוצבה דמותו של העם היהודי ועל רצונו של העם לכל אורך "אלפיים שנות" לשוב לארצו ולכונן בה את עצמאותו המדינית, קיים במגילה ריק יהודי מוחלט. ריק זה גורם לכך שהאמירה שלפיה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל", אינה אלא מס שפתיים נטול כל תוכן מעשי.
 

הריקנות הזאת תואמת ככפפה ליד את משנתו של השמאל הקיצוני, הפוליטי והתקשורתי בישראל. תרחיש זה הינו חלק מ"תורת השלבים" המאפיינת אותו, שלפיה, ראשית, יש להחזיר את ישראל לגבולות "אושוויץ 67"; שנית, לבטל את יהדותה של המדינה ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה; שלישית, להכניס לתוך גבולות "אושוויץ 67" מאות אלפי ערבים (על פי התחייבות יוסף ביילין לערפאת במו"מ טאבה, כשבועיים לפני בחירות תשס"א (2001), שלפיה החלטת מועצת הביטחון 194 משנת תש"י (1950) הקובעת "זכות שיבה" לכל ערבי שהיה בן שנתיים ומעלה בא"י לפני כ"ט בנובמבר, כבסיס לפתרון "בעיית הפליטים", ובכך לבטל את הרוב של מפלגות המחנה הלאומי ועל ידי כך לשוב לשלטון, יחד עם הערבים, במדינת כל אזרחיה.
 

כאמור, לא רק הריק היהודי של המגילה נושא חן בעיני השמאל הקיצוני, אלא גם חלק ממה שיש בה מקובל מאוד עליו. במגילה נאמר כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". על פי הפרשנות המקובלת כיום על בית המשפט העליון ועל השמאל הקיצוני, פירושו של "שוויון זכויות מדיני", כפי שהגדיר אותו אחמד טיבי, הלאומן הערבי מקדש השהידים - יועצו וסייענו במשך למעלה מעשור של רב המרצחים ערפאת - הינו כי ישראל איננה מדינת הלאום של העם היהודי, אלא "מדינת כל לאומיה". קרי, לכל קבוצה לא יהודית בה ישנן אותן זכויות מדיניות ולאומיות. 

לפיכך, הכנסת ערך "השוויון המדיני" כאמור במגילה לתוך חוק הלאום, שכל עניינו קביעת תוכן יהודי לזכויותיו הלאומיות הבלעדיות של העם היהודי במדינת ישראל, פירושה אחד ואין בלתו: ישראל פוסקת מלהיות מדינת הלאום של העם היהודי ושלו בלבד.
 

בהערת אגב, מנהיגי השמאל הציוני של פעם, שהיו רוב מכריע בין חותמי המגילה, כלל לא העלו בדעתם להעניק בפועל שוויון זכויות מדיני ואפילו לא אישי לתושבים הערבים. בדיוק כמו שהאבות המייסדים באמריקה, חרף המשפט בהכרזת העצמאות האמריקאית שלפיו "כל בני האדם נולדו שווים", לא התכוונו כלל להעניק שוויון זכויות לעבדיהם הכושים, עבדות שהוסיפה להתקיים עוד 87 שנים לאחר הכרזת העצמאות. בתוך זמן קצר מהכרזת המדינה הוטל - ובצדק - על כל האוכלוסייה הערבית ממשל צבאי, הגבלות חמורות על זכות התנועה, לרבות חובת היתרים בכתב לצאת מכפריהם, וזאת עד שנת תשכ"ו (1966). כך שבפועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה", הינה הצהרה שהוכחה כריקה מכל תוכן הלכה למעשה על ידי אלה שכתבו מילים אלה לתוך המגילה.
 

אולם במגילה ישנו משפט חמור וקשה עוד יותר מזה המקנה לערבים "שוויון מדיני". מדובר בהצהרה שלפיה "מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947". לאלה מבין הקוראים שאינם בקיאים במפת החלוקה, ראוי להבהיר כי מדינת ישראל אמורה הייתה להיות ללא יפו - לרבות גן צ'ארלס קלור (מנשייה לשעבר), ללא נהריה, צפת, טבריה, אשקלון, אשדוד, אופקים, שדרות, באר שבע ועוד. שלא לומר בלי סנטימטר אחד מאדמת ירושלים.

גבולות החלוקה הם השלב השלישי בתורת השלבים של האויב הערבי–"פלשתיני", האמור לבוא לאחר דחיקתה של ישראל לגבולות "אושוויץ 67" ולאחר ביטול יהדותה של המדינה. השמאל הקיצוני הישראלי טרם הודיע רשמית כי הינו שותף לשלב השלישי בתוכנית השלבים של האויב, אולם התדרדרותו הבוטה והמהירה לעבר פוסט־ציונות ופוסט־יהדות יכולה בנקל להביאו גם לשם.
 

הנה כי כן, על פי המתווה שחזה ג'ורג' אורוול בספרו "1984", ותוך שימוש בפרשנות מבית היוצר של הדיקטטורה של בג"ץ, בשמו של "הציבור הנאור" (מכבסת מילים של בית המשפט העליון שמאחוריה מסתתר המונח "השמאל הקיצוני") - השמאל הקיצוני עושה שימוש במגילת העצמאות, הריקה מתכנים יהודיים, ציוניים, לאומיים, דתיים ותרבותיים, כמכשיר לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית, וזאת בהסתמך על מה שאין במגילה ועל מה שיש בה, כמפורט לעיל.