בעוד פחות משלושה שבועות אציין מועד משמעותי: עשור מאז שעליתי לטיסה טרנס–אטלנטית ללוס אנג׳לס ששינתה את מסלול חיי. הפעם האחרונה שבה השתמשתי בסמים. אבל לא רק עשר שנים מאז הסטלה האחרונה אני אציין במועד זה, אלא גם את הפעם האחרונה שבה הלכתי מכות. יותר נכון, הפעם האחרונה שחטפתי מכות.
הגמילה לא הייתה משהו שתכננתי או אפילו הייתי מודע לו. הייתי משוכנע שאני נוסע לבלות כמה שבועות אצל אמי באמריקה. לא היה לי מושג שמאחורי גבי התנהל מבצע מורכב שכלל הכנות מוקדמות. רק לאחר כמה שנים אגלה שלא במקרה אורן חברי היה צמוד אלי ללא הפסקה ביממה שלפני הטיסה. סבתי שהייתה מפקדת החמ״ל המבצעי בארץ התקשרה לאורן וביקשה ממנו דבר פשוט: להיצמד אלי ביממה שלפני הטיסה ולדאוג שאעלה למטוס בחתיכה אחת.
כמו הרבה דברים אחרים מאותה תקופה, אני לא זוכר איך בדיוק זה קרה, אבל פתאום מצאתי את עצמי בהתרחשות מרעישה - הופעת איחוד נדירה יחסית של תיסלם. שוב, גם כאן לא היה הדבר פרי תכנון מוקדם, משום שלא הייתי חובב גדול של הלהקה. יש לה מספר שירים חביבים, אפילו חביבים פלוס, אבל לא כאלה שיש ביכולתם לכשף אותי. בקיצור, שירים עם תאריך תפוגה, שזמנם מוגבל.
חברי תיסלם יכולים לבוא בתלונות רק לעצמם. הם היו צריכים לדעת שדינן של להקות בעלות שם סלנגי הוא להתפוגג ולהתאדות מן העולם כמו הסלנג עצמו. דוגמאות נוספות להמחיש זאת: להקת אטרף ("אני ושולה בחצר") ולהקת השוונג של הפיתה ("הכיצד את אוכלת מהצד?"). הדבר החשוב ביותר ללהקות הוא שיהיו לחבריהן תספורות גרועות. הדבר השני הוא ששם הלהקה לא יהיה סלנג. במקום השלישי ניצב כישרון מוזיקלי.
בכל אופן, לא בגלל תיסלם הגעתי למקום, אלא בגלל איזשהו בחור שנהגתי לרכוש ממנו סמים. הוא היה חצי יחצן במועדון וחצי סוחר. לא רצה להתחייב לשום תפקיד באופן טוטלי. צדק. אנשים כנועים, כמוני למשל, מצטערים באופן יומיומי על החלטות נחרצות מדי שקיבלו.
״אתה יודע שיזהר אשדות מנגן ביד שמאל?״, אמרתי לבחור מתוך רצון לתבל את קניית הסמים באלמנטים חבריים שאולי יגרמו לי להרגיש פחות מלוכלך, כאילו שזו לא עסקת סמים אלא משהו שנעשה בין חברים. ״הוא שמאלי? יופי לו״, אמר הבחור בחוסר עניין מופגן והלך. מיד התנפלתי על החומר, שהיה באמת מובחר ואיכותי, עד כדי כך שאמרתי לעצמי שאם כבר אני פה, למה שלא אשאר להופעה?
לקחתי בקבוק בירה מהבר והתיישבתי בכיסא בקרבת הבמה. ראיתי את ההתארגנויות האחרונות לקראת ההופעה. הטלפון שלי צלצל, ועל הקו היה אחי הצעיר. התקשר לומר לי שלום לפני הטיסה. בדיוק באותו הזמן הגיע איזה פרצוף יפה ומטופח והתחיל לדבר אלי, נפנפתי לו ביד כדי להבהיר לו שיסתלק משם, אבל הוא המשיך לברבר. אמרתי לאחי בטלפון ״שנייה אחת, תישאר על הקו״ ופניתי לפרצוף היפה. ״חוצפן, אתה לא רואה שאתה יושב במקומות שמורים?״, הוא אמר לי. ״יש שלט ׳שמור׳ על הכיסא, אתה לא רואה?״. ״ברור שאני רואה״, השבתי לו, ״זה שמור לי״.
הפרצוף החל להשתולל ולא הייתה לי ברירה - קמתי ממקומי, נעמדתי מולו ושברתי לו את הבקבוק על הראש. לפני שהבנתי מה קורה, קפצו עלי חמישה אנשי אבטחה של המקום, הכניסו לי כמה אגרופים, תפסו אותי בצוואר והשליכו אותי אל מחוץ למועדון. בזמן שכל זה קרה יכולתי לשמוע אותם אומרים לי ״מי אתה חושב שאתה? זה הבעלים של המקום״.
אורן חברי שהיה איתי החוויר מרוב בהלה. ״בבקשה, בוא נלך הביתה״, הוא אמר, ״יש לך טיסה מחר״. ״נכון״, אמרתי לו וניסיתי לקשור את החולצה שלי שנקרעה על ידי המאבטחים, בזמן כשהם גררו אותי החוצה. ״אתה רוצה שאביא לך טובלרון כשאני חוזר?״.
האמת היא שעד כמה שהסיטואציה הזו עלובה, אני חייב להודות שאין שבוע שעובר בלי שאתגעגע קצת לאיזה אגרוף טוב בפנים שלי. עשר שנים עברו מאז, ואני אדם שהשגרה עושה בו כרצונה, מעצבת את חייו ושולטת בו. אני רץ בין תשלום חשבונות באפליקציות של משרדים ממשלתיים, מילוי מדיח הכלים, מיון כביסה לפי צבעים וסימון אירועים משפחתיים ביומן.
אני ממלא את ראשי במחשבות על הכדאיות ברכישת אייפון X והצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של איזיג׳ט, שיכול להעניק לי הנחות מפתיעות. אני מוציא את הכלב ארבע פעמים ביום לסיבוב בשכונה המנומנמת שבה אני גר. אנחנו תמיד חולפים ליד בית האבות שנמצא ברחוב הסמוך, ואני תמיד רואה שם את הדיירים הזקנים, יושבים בכיסאות הגלגלים שלהם ומביטים עלי. כאילו יודעים שזה הכל בלוף, אחיזת עיניים. חיים אבל לא באמת, כמו קפה בלי קפאין. זה סידורים, תשלומים, חדשות בשמונה, פרק מסדרה של HBO ולמיטה. וכמה כיף היה לחטוף איזה בוקס טוב עכשיו. כמה מתאים זה היה יכול להיות.