בואי אמא

קראתי פעם מאמר המספר על הקשר הסבוך שבין אמא לבת. המחבר טען שמשום שהאם יכולה למצוא סנכרון מושלם בין התחנות שעברה בחייה לתחנות שעוברת בתה, היא תנסה להניא אותה מקבלת החלטות מסוימות, תקצין תגובות, תצרח בכל גרונה מחשש שתבצע טעות, ואף תפגע בה רק כדי שלא תשמין יותר מדי, שלא תאהב יותר מדי, ושלא תפתח יותר מדי תקוות.

אל הקשר הזה נכנס ברוב המקרים גם האב, האיש שנתן את כל מרצו ולבו לאישה שתבנה איתו בית. וכשזו נכנסה להריון וילדה בת עם ריסים עגולים ושפתיים מצוירות, הוא הפנה את רוב תשומת הלב והחיבה אל הילדה. וכששתי נשים בבית, לא קל. ההורמונים מנופפים לשלום. הוויכוחים עלולים להתלהט ברגע. כל מילה שתגיד האם לבתה, או ההפך, היא בעלת משמעות.

עד שנולדה אחותי הקטנה נשבעה לי אמי שאותי היא אוהבת יותר מכל. שאני אהבת חייה. אבל ברגע שהשנייה באה אל העולם, היא חיבקה רבות אותה. היא באמת דמתה לה הרבה יותר, במראה ובאופי.

אבי אסף אותי אליו והעניק לי את חסותו. ברומן האחרון שהוצאתי, "זה שאהבתי", הנחתי הרבה מהימים הללו, שבהם הבנתי שאני ילדה של אבא ואחותי הקטנה היא בתה של אמה. פעם אמר לי היוצר והתסריטאי שבי גביזון שכדי שדמות או סיפור יעניינו מספיק עלינו ללכלך את הדפים כמה שיותר ולהוריד את הנפשות הפועלות לזנות (מטאפורית) של ממש. כך עשיתי. לקחתי את גרעין ילדותי והקצנתי את הדמויות. הפכתי את האם למרשעת של ממש ואת חייה של ילדתה לסבוכים. היא כלאה אותה בחדר, השפילה אותה. כשבגרה הילדה, עזבה את הבית וחלתה פתאום. אבל היא לא טרחה אפילו לדפוק על דלתה. הספר הפך לרב–מכר במהירות שיא. אבל כששמעה אמי על תוכנו, טלפנה אלי בוכה. כך זה הלך, בערך:

אמא: "מרסל?".

אני: "כן, אמא, מה נשמע?".

אמא: "אני בסדר, מה שלומך?".

אני: "ראית אותי בתוכנית הבוקר? הספר הפך לרב–מכר תוך שבוע!".

אמא: "ראיתי".

אני: "התחלת כבר לקרוא אותו?".

אמא: "קצת, עצרתי".

אני: "למה?".

אמא: "הייתי אמא כל כך רעה?".

שתיקה.

אמא: "נכון, עשיתי טעויות, אבל כל אמא עושה טעויות".

שתיקה.

אמא: "אבא שלך היה זה שהאביס אותך באוכל, ככה הוא מראה אהבה, אולי הייתי צריכה לפקח יותר".

אני: "אמא, זה רק סיפור".

אמא: "וגם את לא אהבת אותי. פעם אפילו סיפרת לסבתא שאת שונאת אותי. היא אמרה לי".

אני: "אף פעם לא אמרתי לסבתא דבר כזה".

אמא: "טוב, עכשיו זה מאוחר כדי לשאול אותה, היא כבר לא פה".

אני: "מה את כועסת?".

אמא: "כתבת שם ‘אמי אמרה שתאהב אותי עד הנצח, ככל שיש נצח'. זה אומר שיש לך ספק, נכון?".

אני: "אז כן קראת".

אמא: "אני לא מבינה מה אני עוד צריכה לעשות כדי להוכיח לך שאני אוהבת אותך בדיוק כמו את שאר האחיות שלך".

אני: "את לא צריכה, אני כבר ילדה גדולה".

אמא: "אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל פעם נתתי לך שרשרת זהב".

אני: "לי? את בטוחה?".

אמא: "הוצאתי אותה מהתיק שלי, היא הייתה סבוכה מעט אז פרמתי אותה, ניקיתי והנחתי לך אותה על הצוואר. היית אז בכיתה ד' או ה'".

אני: "איך אני לא זוכרת את זה?".

אמא: "אבא שלך, הגאון הזה, אמר: ‘מה זה? זו השרשרת שמצאתי ברחוב?'".

שתיקה.

אמא: "הפכתי חיוורת, לא רציתי שיספר לך, רציתי שתחשבי שקניתי לך אותה. ואת יודעת מה עשית?".

אני: "מה עשיתי?".

אמא: "צעקת: ‘את רואה שאת שונאת אותי? את נותנת לי דברים משומשים'".

אני: "אני מתחילה להיזכר".

אמא: "אחר כך רצת אל החדר שלך וצרחת ‘נמאס לי מהעולם, נמאס לי שאנחנו עניים ואמא שלי לא אוהבת אותי'. אבא שלך רץ אחרייך, ליטף אותך ויצא המלאך, כהרגלו. הבטיח לך שבשבת תלכו לסרט".

אני: "ואת?".

אמא: "אני בכיתי כל הלילה על חיי ההישרדות שלא בחרתי לעצמי".

אני: "איפה השרשרת?".

אמא: "באחד התיקים שלי, לא ענדתי אותה מעולם".

אני:" תסכימי לתת לי אותה?".

אמא: "אתן אותה לבת שלך, ביום מן הימים. למה כתבת עלי ככה, מרסל?".

אני: "זו לא את אמא, זו לא את".

אחר כך שוחחנו עוד קצת. באותו הלילה נדדה שנתי. הלקיתי את עצמי. השתעשעתי אפילו ברעיון לגשת למחרת לכל חנויות הספרים ולרכוש את כל עותקי הספר. ואז אשכתב ואגיש להוצאה, שתדפיס הכל מחדש. יום אחרי, כשזרחה השמש, ויתרתי על הרעיון. במקום זאת שלחתי לאמי זר פרחים. "תודה שאת שרשרת הזהב של חיי", כתבתי לה. הוקל לי מעט.

***

במסיבת החינה שלי לפני כמה ימים עמדה אמי בגאון לצד שולחן המתוקים הארוך, שעליו עמלה ארבעה חודשים (ופה אין גוזמה ספרותית) וקיבלה את האורחים. השולחן היה עטור צבעים ותכשיטים משוקולד, מרציפן, דבש וחמאה.

אחר כך נכנסו זמר ורקדן תוניסאים, שהזמינה אמי בהפתעה. לא העזתי לשאול מהיכן הכסף, לא רציתי להביך אותה. זהרתי כאשר שרו לי ולבן זוגי את שירי ילדותי. וכשראתה זאת אמי, זהרה גם היא. האורחים סיפרו שזו החינה היפה ביותר שראו בימי חייהם. כשענדו לי הוריו של בן זוגי תכשיטים יפים כל כך (ונוצצים, תנו לי קצת להשוויץ) שרכשו בשבילי, עלו בי דמעות פתאום. התחלתי לבכות מול 130 מוזמנים. ולמה? כי ראיתי מולי זוג שאוהב אותי ללא תנאי, אף על פי שלא הגעתי מרחמם ומזרעם. ובזווית העין ראיתי את אמי. והיא בוכה עמי כשהזמר בירך אותי ואת בן זוגי לחיי שפע, אושר ותיבות תכשיטים מלאות בזהב.

בסוף הערב, כשישבה לצד השולחן תשושה, חיבקתי אותה ולחשתי לה, אולי בפעם הראשונה בחיי, שאני כל כך אוהבת אותה. ויהיה מה שיהיה, יעברו עוד עשרות סופות בדרך, היא אמי ואין טובה ממנה.

***

אינני מכירה את הקשר שלכן עם אמכן. לפעמים אנחנו מעדיפות להיאחז בפסיכולוגים ובאנשים יודעי דבר ולפרוש בפניהם את הכאבים והעצב שהגיעו אלינו בחסות הורינו. בכלל, אנחנו, בנות ובנים, רוטנים על הביקורת שלהם על הדרכים שבהן בחרנו לצעוד. לו ידענו שכל קוץ שחודר לרגלינו בדרכים הללו כואב להם פי כמה, וכל שיברון לב שלנו מרסק אותם, וכל דמעה שלנו צורבת את עיניהם - אולי היינו מורידים הילוך בכעסנו כלפיהם.

***

בלילות שבהם אבי עבד במונית, ושירתו וסיפוריו הממוחזרים שאותם נהג לספר לי לפני השינה היו חסרים לי, הייתה ניגשת אמי בחשש אל מיטתי ושואלת: "תרצי שאשיר לך?". אף פעם לא השבתי לה בחיוב. היה שם משהו לא טבעי. ובכל זאת, היא הייתה מתיישבת ושרה את "פרח נתתי לנורית", שהוריד ממני דמעות וגרם לי לכאב לב. או ששרה את השיר שכתבה לאה נאור:

"כל האור מזמן הלך לו,

אל תלכי פתאום גם את.

בואי אמא, בואי אמא,

בואי שבי איתי מעט.

בעצים מכה הרוח,

וידייך כה חמות.

אל תלכי, ספרי לי אמא

איך באים החלומות".

עם קולה נרדמתי. והחלומות ההם, אז, בבית הקטן ההוא בחולון, היו הטובים שבחלומות ילדותי. את זאת, האמינו לי, אני זוכרת בוודאות.