ספק רב אם מפתחי הגרסה הראשונה של מערכת ההגנה האווירית S־300, שפותחה בברית המועצות אי־שם בשנות ה־70 של המאה הקודמת, היו מאמינים שכ־40 שנה לאחר כניסתה לשימוש מבצעי היא עדיין תהיה רלוונטית כל כך לשיח האסטרטגי במזרח התיכון. מאז, כמובן, עודכנה מערכת הנשק. טווח הטילים גדל בצורה משמעותית, והיכולות של המערכת והמכ"םים שודרגו. אבל דבר אחד לא השתנה: מדובר באחת ממערכות ההגנה האוויריות המשמעותיות בעולם.
ועדיין, השיח סביבה השבוע העצים את יכולותיה לרמות מאגיות כמעט, ולא כך הדבר. כניסתה האפשרית לזירה הצפונית תחת אחריות צבא סוריה אומנם תקשה על פעילות חיל האוויר, ובהחלט מדובר בהתפתחות ברמה האופרטיבית־צבאית שבישראל לא היו מעוניינים בה; אבל טובה ככל שתהיה, המערכת רחוקה מלהיות זו שתמנע את המשך התקיפות הישראליות על אדמת סוריה.
ה־S־300 לא זרה לצה"ל: על פי פרסומים זרים, בשנים האחרונות התאמן חיל האוויר עם המערכת ביוון וככל הידוע גם במדינות נוספות. ובכלל, צריך לזכור שמערכת מתקדמת יותר, S־400, מופעלת בסוריה על ידי הרוסים לשימוש הכוחות שלהם. אומנם היא לא נועלת מטרה על מטוסי חיל האוויר, אך עובדת. כך שבמקרה הזה הסוגיה הצבאית־טקטית אינה העיקרית, ומערכת ההגנה האווירית שימשה השבוע בעיקר ככלי להעברת מסרים. מה שיקבע את המשך המערכה הוא הסוגיה האסטרטגית־מדינית והיחסים בין ישראל לרוסיה.
מהבאת סוללה נוספת אל אדמת סוריה ועד הצבתה כחלק מסדר הכוחות של צבא אסד יש מרחק גדול ולא מעט שאלות פתוחות. למשל: אם תוצב המערכת בסוריה, מי יפעיל אותה? לפני כמה שנים חיילים סורים עברו הכשרות לתפעולה, אבל מי יודע מה הם זוכרים מאז. ואם ההפעלה תהיה משותפת, האם תחת פיקוד רוסי תינתן הנחיה לירות לעבר מטוס ישראלי שתוקף בסוריה?
בכל מקרה, בחיל האוויר צריכים להיערך להנחת העבודה המחמירה. ככל הידוע, מאז נפילת המטוס הרוסי ישראל לא תקפה בסוריה, ונראה שבתקופה הקרובה היא תיאלץ לפעול במשנה זהירות בכל הקשור להמשך התקיפות. למרות ההערכות במערכת הביטחון שלפיהן איראן וחיזבאללה ינצלו את המצב הרגיש לטובתן, בשלב זה לא נצפו רכבות אוויריות איראניות של אמצעי לחימה או שיירות נשק של חיזבאללה שמעבירות אמל"ח ללבנון. למעשה נראה שכל הצדדים הורידו בימים האחרונים את הרגל מדוושת הגז. והמצב כמובן יכול להשתנות במהירות.
הסדר של הרוסים
לפני שלוש שנים נערכה במוסקבה פגישה היסטורית בין הרמטכ"ל גדי איזנקוט לעמיתו הרמטכ"ל הרוסי ואלרי גרסימוב. השניים סיכמו על הקווים המנחים לעבודת מנגנון התיאום המשותף. במקביל נערכה פגישה בין בנימין נתניהו לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הקו הרוסי שעלה מהשיחות היה ברור: אנחנו מבינים את הצרכים הביטחוניים שלכם, אבל לא אוהבים את התקיפות בסוריה. ומה שהיה נכון לפני שלוש שנים נכון שבעתיים כיום.
בדרך היו לא מעט משברים, והרוסים איימו שיעבירו את ה־S־300 לשימוש הצבא הסורי גם במקרים נוספים שלא פורסמו בתקשורת. אבל נקודת המפנה נרשמה עם הפלת המטוס הרוסי. בפרקטיקה המלחמה הסתיימה. הרוסים מעוניינים לעשות סדר, האיראנים וחיזבאללה מאיצים את תהליכי ההתחמשות ופרויקט הטילים המדויקים שלהם, ומנגד ישראל הגבירה בחודש האחרון את קצב התקיפות.
במערכת הביטחון סבורים שמשמעותו של אירוע הפלת המטוס רחבה יותר מהפרשנות שמתייחסת רק לכעס הרוסי על ישראל. בישראל סבורים שפוטין רואה באירוע הזה הזדמנות לסדר את העסק שיצא משליטה גם מול השחקנים האחרים, שמקבלים את המסרים בדרכים אחרות ולא באופן פומבי. על פי התפיסה הזו גם לאיראנים ולחיזבאללה נאמר שמדיניות השמיים הפתוחים, שממנה נהנו בשנים האחרונות, נגמרה או תצומצם בהתאם לאינטרס הרוסי, ושעם תום מלחמת האזרחים בסוריה הרוסים יהיו מעוניינים בשקט ושאף אחד לא יפריע להם במימוש האינטרסים שלהם.
זהו התרחיש החמור פחות מבחינת ישראל. כל עוד אין הברחות או התעצמות של הכוחות גם אין סיבה לכאורה לתקוף. אבל התרחיש החמור פחות הוא גם הסביר פחות. תרחיש מסוכן יותר לאינטרסים הישראליים עלול להיות כזה שמצמצם את חופש הפעולה הישראלי בעוד האיראנים וחיזבאללה ממשיכים בשלהם.
בעניין הזה סבורים בישראל כי לאמריקאים תפקיד חשוב. ועם זאת, השבוע הם נעדרו כמעט לחלוטין מהשיח האזורי. במשך שנים הגב האמריקאי שימש תעודת ביטוח חשובה ביחסים עם הרוסים. השבוע, כשהאמריקאים החליטו לצאת כמעט לחלוטין מהאזור, הורגש חסרונם. אם כי התברר שהם עדיין מחזיקים קלף מול הרוסים, שמאוד לא אוהבים את המשך הנוכחות האמריקאית באזור משולש הגבולות שבין סוריה, עיראק וירדן.
אף על פי שהמשבר עם הרוסים הוא בעל משמעות מדינית, הוא התנהל בסופו של דבר אצלנו ברמה הצבאית, ככל הנראה לא כפועל יוצא של אסטרטגיה ותכנון. צה"ל הוא שניהל את המשבר, באמצעות התחקירים שנערכו בצבא ונסיעת מפקד חיל האוויר למוסקבה. גם ברמת ההסברה והעברת המסרים הפומביים, מי שנמצא בחזית היה דובר צה"ל תא"ל רונן מנליס. קולו של שר הביטחון אביגדור ליברמן לא נשמע, גם לאחר המתקפה החריפה של שר ההגנה הרוסי.
נראה שהרוסים מנהלים משחק כפול ומפרידים בכוונה בין הביקורת הנוקבת והחריפה במיוחד כלפי הצבא הישראלי, שמכונה כפוי טובה ושקרן, לבין מסרים מתונים יותר כלפי הדרג המדיני. בצמרת הביטחונית בישראל מאמינים שזו פעולה מכוונת של הרוסים, שמבקשים להותיר מרווח של גמישות מדינית לפתרון המשבר.
במערכת הביטחון יש מי שסבור שגם אם העובדה שצה"ל היה במוקד לא תוכננה כמדיניות, זה יצא לא רע כשהרוסים תחמו את האירוע כעימות מול הצבא הישראלי. בתוצאה ניווכח כנראה כבר בשבועות הקרובים, בהתאם להתפתחויות בפועל בשטח ולא רק בהצהרות הפומביות והחריפות של הרוסים נגד צה"ל וחיל האוויר. בעניין הזה האתגר הוא בראש ובראשונה לדרג המדיני ומבחן לטיב היחסים בין פוטין לנתניהו, שהתהדקו בשנים האחרונות.
המשבר עם הרוסים הוא החמור והמשמעותי ביותר מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה ומאז שהתהדקה המעורבות הרוסית באזור. בישראל מעריכים שייקח זמן לשוב למסלול היחסים כפי שהיה לפני התקיפה, אך נזהרים מלצבוע את עתיד היחסים עם הרוסים בגוונים שחורים.
למרות השיח האגרסיבי של הרוסים, גם השבוע הם לא דרשו מישראל בפומבי להפסיק לתקוף בסוריה. הצבת סוללת S־300 על אדמת סוריה היא אולי בבחינת אור כתום מהבהב לישראל, אבל שימור חופש הפעולה של צה"ל בסוריה ושמירה על מרחב התמרון הם היעד המדיני החשוב ביותר כרגע. וכמובן, כאשר מחיר הטעות גבוה, ישראל תידרש בתקופה הקרובה לברור בפינצטה את האירועים שבהם היא מחליטה לפעול על אדמת סוריה.