התפיסה שהשרה שקד מנסה למכור ששופטי העליון מבקשים לשלוט בעם היא פופוליסטית

בשבוע שעבר שיתפה שרת המשפטים איילת שקד בעמוד הפייסבוק שלה את המאמר של גדי טאוב שהתפרסם בעיתון “הארץ”. זה חלק מהניסיון שלה לשכנע בצדקת מלחמתה בבית המשפט העליון וכחלק מניסיונותיה להמעיט בכוחו ולהטיל עליו אימה פן יעז לבטל את חוק הלאום.

בטרם ניגע בתוכן הדברים, ראוי לומר כמה מילים על עצם השיתוף של טור הדעה. טאוב הוא אומנם מרצה באוניברסיטה, אך הדוקטורט שלו אינו במשפטים, והנימוקים, כולל ההשוואות שהוא מעלה בטור שלו, אינם נשענים על מחקר אקדמי. שרת משפטים המבקשת לשכנע את העם בסוגיה כבדת משקל כל כך וקריטית, מן הראוי שהייתה מתייחסת אליו במעט יותר כבוד ועושה זאת באמצעות שיתוף עמדתם של מומחים משפטיים ולא באמצעות טור דעה, מנומק ככל שיהיה. 

 

טענתם העיקרית של שקד וטאוב היא שבית המשפט אינו יכול לפסול את החוקים שהם הבסיס החוקתי לסמכותו לפסול חוקים שכן הדבר “לא מסתדר לוגית”. שקד אף טענה כי אין שום מדינה מערבית שמכירה באפשרות של תיקון חוקתי לחוקה וכי בישראל יש המבקשים ליצור תקדים עולמי של בית משפט עליון דורסני.

ד”ר יניב רוזנאי, שהקדיש יותר מתשע (!) שנים למחקר בנושא ביקורת שיפוטית על נורמות חוקתיות, טוען שכמעט במחצית מחוקות העולם קיימות פסקאות נצחיות שאינן מאפשרות תיקון של עקרונות יסוד של השיטה המשפטית, כך שהדבר מונע מראש ניסיונות פוליטיים להתערב בעקרונות היסוד. זאת ועוד, עם או בלי סמכות מפורשת, טוען רוזנאי, במדינות רבות מתקיימת ביקורת שיפוטית על תיקונים לחוקה כאשר הללו נוגדים עקרונות יסוד המהווים בסיס לחוקה.
 

השאלה של מקור הסמכות של חוקי יסוד היא מורכבת. כדי לפענח אותה, בהקשר הישראלי לפחות, יש להבין כי הרעיון שריבונות העם מתבטאת אך ורק בכנסת הוא שגוי מעיקרו. במיוחד בשיטה הפוליטית הישראלית ולנוכח חולשתה היחסית של הכנסת, הליך החקיקה בפרלמנט הישראלי נשלט ברובו על ידי הממשלה השולטת באמצעות רוב כזה או אחר, וכלי הביקורת של האופוזיציה חלשים יחסית. עם או בלי קשר לכך, אין בדבריהם של שקד וטאוב כדי להסביר לעם מה יקרה אם הכנסת תחליט ביום מן הימים לחוקק חוק המנוגד לעקרונות הדמוקרטיים, כזה למשל האוסר על חילונים לנסוע בשבת או מחייב חרדים לגזוז את פאותיהם.