בחירות אמצע הן אמריקה למתקדמים. למי אכפת מה קורה במחוז השלישי של קנטקי (תשובה: מועמד יהודי דמוקרטי מתמודד מול מועמדת רפובליקנית שהפתיעה בפריימריז). למי אכפת אם לבטו אורורק יש סיכוי אמיתי לנצח בטקסס (הסטטיסטיקאי נייט סילבר חושב שיש, המצביעים הדמוקרטים מעדיפים לא לקוות יותר מדי). למי אכפת אם דין הלר ישרוד כסנטור של מדינת נבדה (ספק גדול). למי אכפת אם ג’ון טסטר ישרוד כסנטור של מדינת מונטנה (לדמוקרטים, שבלעדיו יהיה להם קשה לכבוש את הסנאט).
כל מרוץ מסתיר דרמה, לכל מועמד יש סיפור. אבל לצופים יש זמן מוגבל, קשב מוגבל. כך רוב הצופים באמריקה, כך בוודאי הצופים בישראל. את אלה מעניינת בעיקר שאלה אחת: האם דונלד טראמפ ניצח או הפסיד? את טראמפ אנחנו איכשהו מכירים. את טסטר והלר לא כל כך.
התשובה הסבירה בנוגע לטראמפ: הוא יפסיד. וזאת אף על פי שהוא אינו מתמודד. הוא יפסיד כפי שהפסיד כמעט כל נשיא לפניו בבחירות האמצע הראשונות של הקדנציה שלו. לכן השאלה לגביו לא מעניינת כל כך. הרבה יותר מעניינת השאלה על מצב הרוח של הבוחרים. מעניין לראות מי ייצא מהבית, באיזו רמה של אנרגיות, ועם אילו מסרים.
בחירות אמצע קדנציה הן מדד מעניין של מצב הרוח הפוליטי. בחירות אמצע קדנציה יכולות לחשוף טפח ממה שצופן העתיד. דוגמה מהעבר הקרוב: ב־2010 אפשר היה לזהות תנועה חדשה, סוערת, רעשנית, “מסיבת התה” שמה. באותן בחירות היא סחפה את הרפובליקנים לשליטה בבית הנבחרים. תוצאה חשובה, אך לא דרמטית. השיא הדרמטי בא רק שש שנים לאחר מכן, עם בחירתו של טראמפ.
בבחירות הקרובות אמריקה מצפה לגל דמוקרטי, אולי אפילו צונאמי. נראה שבית הנבחרים יעבור לשליטת המפלגה. אולי גם הסנאט. זה, כאמור, משמעותי אך לא דרמטי. מה שדרמטי הוא הטון של הבוחרים, מה שדרמטי הוא עוצמת הזעם, מה שדרמטי הוא ההשלכות של הבחירות האלה על שדה המועמדים של בחירות 2020, על סדר היום של המפלגות והנבחרים - כולל, אם צריך לומר את המובן מאליו – גם על יחסם לישראל. מה שדרמטי הוא האופן שבו יחריפו הבחירות הללו את הקיטוב השורר באמריקה.
הקיטוב קשה, חריף. אם כי גם בעניין הזה צריך להיזהר מהגזמות. אמריקה הייתה במצב קשה יותר בשנות ה־60. קרבות הרחוב היו סוערים יותר, האלימות קטלנית יותר, הטון חריף יותר. מי ששכח ואין לו כוח לקרוא ספר, יכול להציץ לכמה דקות בסדרה התיעודית על רוברט קנדי המוקרנת בנטפליקס. בעיקר מומלצים הרגעים הדרמטיים שבהם עולה קנדי על הבמה באינדיאנפוליס, בעיצומה של מערכת בחירות שבה ימצא את מותו, כדי להודיע לקהל ההמום על הירצחו של מרטין לותר קינג. קיטוב? בשנות ה־60 היה קיטוב. בשנות ה־60 היה זעם. בשנות ה־60 היו מכות, יריות, פיצוצים, רצח. שלא לדבר על שנות ה־60 של המאה ה־19 – שנות מלחמת האזרחים.
במובן הזה, בחירות אמצע קדנציה הן לא רק מדד למצב הרוח, אלא גם שסתום חיוני לשחרור לחץ. כדי שלא יחזרו שנות ה־60, לא אלה ולא אלה. השמאל האמריקאי זקוק לשסתום כזה. הכעס והתסכול שהצטברו בעקבות בחירתו של טראמפ מחפשים מוצא. הפגנות יש, ניסיונות לטרפד מהלכי חקיקה יש, ציוצים נזעמים בטוויטר יש. פה ושם יש גם גילויי אלימות, או קריאה לאלימות. אבל כל זה לא מספיק. האמריקאים הכועסים צריכים תחושת ניצחון, שאולי קצת תרגיע אותם. הם זקוקים לה, וגם מפלגתם זקוקה לה. אחרת, המהפכה תבלע גם את המפלגה הדמוקרטית. כמו שקרה בתחילת שנות ה־70. כמו שהמהפכה של טראמפ בלעה את מה שהיה פעם המפלגה הרפובליקנית.