רוב חיי הרגשתי שאני אדם עצמאי, אפילו עצמאי מאוד. כבן להורים גרושים וילד מפתח שאביו ואמו עבדו קשה כדי להתפרנס, כבר בשלב מוקדם נאלצתי לקחת אחריות לא מבוטלת על עצמי. עשיתי קניות לבית, נרשמתי לחוגים ולבתי ספר, כיבסתי וייבשתי לבד, טיפלתי בבריאותי על מרשמיה ותחלואיה, השבתי למורים חטטנים באופן מחוצף בלי גיבוי של מבוגר, ובשלל צמתים ביצעתי מעשים שסביר להניח שכיום אבות ואמהות, שמגדלים בעידננו את הדור המפונק ביותר בתולדות האנושות, היו מתפחלצים למשמעם.

גם כבגיר המשכתי בקו הזה. התנהלתי באופן קל וספונטני. סגרתי עניינים מהר. בתום השירות הצבאי רציתי ללמוד משחק. זינקתי למים במהירות ובלי רקע וידע מתאים. כשהגעתי לאודישן בבית הספר למשחק, שייקספיר וספילברג נשמעו לי כמעט זהים. בסוף הצלחתי בדרך לא דרך להשתחל פנימה לעולם הזה. באותו אופן יצאתי למשימת בכורה בתחום התקשורת, כשנתבקשתי ליצור ולערוך כתבה ל"חדשות הספורט".

חסר אוריינטציה בסיסית הגעתי לאימון של מכבי תל אביב בכדורגל, אחרי שהתחייבתי בפני הבוסים שאביא מוצר יוצא מן הכלל. בסיום הסבב הראשון, אחרי שהבנתי שלכל אורך הראיונות המיקרופון היה הפוך, פניתי שוב למרואיין המרכזי, אבי נמני, אז שחקן פעיל ואהוד, וביקשתי ממנו בלי בושה לבצע את הכל מההתחלה. נמני היה נחמד להפליא והסכים. משם הכל התגלגל למקום שבו אני נמצא כיום.

במישור הפיננסי פעלתי בדיוק באותה צורה. כשעברתי את גיל 30 קניתי דירה אף על פי שלא היה לי מספיק כסף. חתמתי בלי להבין כלום, ויש שיאמרו בניגוד לחוקי הכלכלה הבסיסיים. בהמשך זה הפך להיות רגע לא רע בחיי.

הגישה החופשית הזו הביאה על ראשי גם לא מעט פלופים. נוכל הונה אותי בסכום כסף נכבד משום שסמכתי על תחושה מוטעית, הפסדתי אפשרויות והזדמנויות שדרושות להן בדיקה אטית, וחטפתי מהלומות כאלה ואחרות במהלך השנים. אבל זה מי שאני. או מי שהייתי. פרא מסוקס בעיני עצמי. זורם עם החיים והטבע. ג'ון וויין דה–לה שמאטע.

הכל השתנה כשהתחתנתי. ברגע שלחייך נכנס מישהו שחולק עמך את הווייתך באופן הדוק, היקום מתהפך. כל פעולה שלך משפיעה באופן מיידי על האדם האחר, ואתה חייב מוסרית ובהמשך גם משמעתית להתחשב בו. בתחילה חשבתי שרק דברים גדולים דורשים אישור והדדיות.

נגיד, תכנון חופשה משותפת, פעולה כלכלית גדולה, תכנונים לגבי בניית משפחה. דברים רציניים ומשני חיים. אבל לאט־לאט הבנתי שזה עמוק הרבה יותר. בחלוף הזמן התחוור לי שכל מעשה, פשוטו כמשמעו, מעוכב ביצוע עד לבואו של האישור הנכסף.

נכון להיום יציאה למכולת מחייבת הצטיידות ברשימה מאורגנת ומדוקדקת, ואם פישלתי והחסרתי באחד המצרכים לא יגערו בי, אבל המצפון ותחושת הכישלון ייסרו אותי. הוצאת זבל נעשית על פי פקודה ובהתאם לתזמון שנקבע על ידה. וכשמגיע המועד הרצוי, היא תקרא בקול רם: "זבל". אני אבין מיד במה מדובר ואבצע את המטלה אפילו אם יש לי מאוויים אחרים ובוערים.

הזכות לעשות כביסה, מה ששנים ביצעתי היטב ובגאווה סוליסטית, הופקעה ממני בין השאר משום שאיני מקפיד על איזונים בין המרכך ונוזל הכביסה ונטייתי להותיר גרב אדום בין בליל סדינים לבנים. ואם כבר מתרחש הנס והנני מורשה לגשת למלאכה הנכספת, מבט קפדני ילווני לאורך המבצע, כדי לוודא שחלילה לא אסטה מהמתכון המוביל לניחוח המושלם.

אחרי הוויתור על הספונטניות הראשונית, מגיע שלב אובדן העצמאות המוחלט, שבמסגרתו מתגנבת לנפשך מין כניעה מושכלת שיש בה ויתור על חופש לצד תחושה נעימה ומעט מערפלת. כמו נתין בדיקטטורה סינגפורית שופעת. כאריה שנתפס ונשלח לאילוף בקרקס, כך אני מרגיש. בכפוף לזאת אני ממעט להתערב בדברים שקשורים לניהול ההווה השוטף שלנו.

אם הוחלט על שיפוץ בבית, כל אריח קרמיקה שתחשוף בפני יזכה ממני לתגובה נרצעת. "זה יפה מאוד", אומר ואוסיף, "אם את אוהבת את זה, כמובן". נכון להיום אעלה תמונה לאינסטגרם לפי עצתה, אפרסם טורים באישורה ואבלה עם חברים רק אחרי שסימנה בראשה לחיוב.

אבל ממש כשם שנותנים מרחב חופשי מצומצם לאסירים יש עדיין תחומים שבהם עצמאותי עדיין מלאה. אני זכאי לתלות כביסה לפי גחמותי, אחרי שהמכונה סיימה מחזור, ולדחות מקלחת - גם אם חזרתי מיוזע מאימון, ולאכול תבשילים ישירות מהסיר. על זכויות אלו לא אוותר לעולם - אלא אם כן זה יפריע לה. אז אתייעץ איתה לפני כן. בקיצור, מה שהיא רוצה.