המשל המוכר כל כך המספר שבנשיקה אחת רכה כל צפרדע יכולה להפוך לנסיך וכל אבן לנסיכה, מהדהד בראשי אחת לכמה זמן ומוכיח את האמת שבו בכל פעם מחדש. עתה, כשיצאו החגים, שוב נזכרתי בו, בפעם המי יודע כמה בחיי, ושוב בדיוק באותו הדפוס: איש עם זהות מסוימת עומד מולי, מחשבותי הראשונות עליו לא בהכרח חיוביות. אבל בשיחה קצרה אני נוכחת כי הוא שונה לגמרי, ולטובה. לסטיגמות שבאו אל עיני וראשי כשהכרתי אותו, אין אחיזה במציאות.
בזמן שאתם משיבים את ספרי התורה אל ארונות הקודש, מחלקים את מה שנותר מהאוכל הרב לנזקק בפינת הרחוב, מפרקים את הסוכה ונוצרים את הקישוטים שיצרו הנכדים, אספר על כמה מקרים שבהם העין והלב דיברו בשפות שונות.
***
בבית החולים אסף הרופא, באחת המחלקות הפנימיות, ישבתי ליד סבתי מרסל ז"ל. אלה היו הימים האחרונים לחייה וידעו זאת כולם. איני יכולה לשקר: כבר רציתי לשחרר אותה. שתלך לעולם הבא. יש המאמינים ששם הכל טוב וכאב לא נכנס בשער.
עיניה היו פקוחות. ראיתי דמעה שסירבה לזלוג. פיה היה פתוח למחצה. "מה את רואה סבתא?", שאלתי אותה וליטפתי את פניה. משלא ענתה, שלפתי סלולרי מכיסי והשמעתי לה שירים מילדותה, מבית אביה ואמה העניים כל כך.
פעם, כשהלשינה אחת מבנות הדודות שלי באוזניה על כך שאני אוכלת שרצים באמריקה, טלפנה אלי סבתי ואמרה: "מרסל, תקשיב טוב לסבתא (היא תמיד דיברה אלי בלשון זכר). תאכל מה שאתה רוצה. אין בעיה, רק שתדע שגם סבתא אכלה פעם חזיר. גנבתי מהשכנים העשירים כי לא היה כלום. אבל בשבת תדליק נרות, שמעת?". שמעתי והסכמתי. באותו היום, באמצע הצילומים לסדרה שבה השתתפתי בניו יורק, ביקשתי משני אנשי הפקה לקנות לי נרות שבת, שדלקו עד אמצע הלילה הקר. ביום ההוא, בבית החולים, נזכרתי בזה.
הייתי מלאת גאווה שכשהגיעה ארצה, לא ניסתה סבתי לפאר את עברה ולדבר בשבח הכסף בילדותה. לא היה מלך שאצלו עבדו הוריה והיא לא נגעה בשולי שמלתה של זוהרה אלפסיה. הייתה לה ילדות פשוטה, רעבה עד מאוד, תחת כיבוש איטלקי–גרמני.
לפתע הוסט הווילון שהפריד בין מיטתה למיטה השכנה. צצה מולנו אישה, בת 60 לערך, לבושה בפשטות ובידיה סינר מלוכלך. היא ישבה על כיסא כחול סמוך למיטה שעליה שכב איש זקן עד מאוד שמדי פעם מלמל "כואב, תעזרו, כואב". היא הביטה בסבתי וצקצקה בלשונה. "הזקנה", כך אמרה לי, "היא לא צריכה מפתח, גם לחדר אטום היא תיכנס". חייכתי אליה. "זה בעלך?", שאלתי. "מה לעשות?", היא שחררה אוויר וליטפה את ידו המחוררת מדקירות מחטים. "הייתי צעירה כשהתחתנתי איתו, הוא היה כבר בן 40. אמרו לי שמלאך המוות לא מאמין באהבה. אבל לא הקשבתי".
האישה הזו דיברה כמו מתוך ספר. תחילה נראתה לי פשוטה כל כך. כמה פעמים דודותי שנשארו לשמור על סבתי גם אמרו לי שאף אחד מילדיהם לא בא לבקרו, ואולי זה מעיד על האמא שהייתה. אבל לא התייחסתי אליהן, ואולי טוב שכך.
"אני מכירה את השירים שאת משמיעה לה", היא אמרה והצביעה על הסלולרי שלי. "את תוניסאית?", שאלתי. "לא, אבל שכנים שלנו היו, כל שבת היו נותנים לנו מפרום", היא אמרה. למעשה, מפרום זה לא מאכל תוניסאי, אבל לא ביקשתי ממנה הוכחות, רק רציתי לשמוע אותה מדברת. "את מתחרטת?", שאלתי. "עליו? מה פתאום", היא השיבה. "הוא נשמת אפי. את תראי, זה נכון כל המחקרים האלה שעושים - ברגע שאחד מבני הזוג נפטר, השני לא מחזיק הרבה".
נאלמתי. לא ידעתי מה לומר במצב כזה, אז הבטתי בסבתי והחלפתי שיר.
יומיים לפני שמצמצה סוף–סוף סבתי, והיה זה גם מצמוצה האחרון, נפח את נשמתו אהובה של אותה האישה ונדם גם לבו שלו. כשבכתה עליו, בודדה מעל מיטתו, נפלו משקפיה ונשברו.
יצאתי החוצה. יותר משכאב לי על מצבה של סבתי, כאב לי על אותה האישה. ואיני יודעת מהיכן הגיע הכאב העוצמתי הזה. כשנכנסתי חזרה חיבקתי אותה ארוכות ונתתי לה את מספר הטלפון שלי. עד היום היא לא התקשרה. הלוואי שתתקשר.
***
בבית הכנסת שבו מתפלל אבי יש איש מבוגר, נושק לגיל 70. כלשונו של רב המקום, הוא "צדיק בין חוחים". מעולם לא הרים פניו מספר התורה. כשלעגו לו שאר המתפללים על כך שהוא נוטל ספר תורה מן המדף בעודו יודע את התפילות טוב יותר מסופר הסת"ם, מלמל בתגובה שאינו רוצה להלבין פניהם של המתפללים החדשים, אלה שרק לאחרונה גילו את הקדוש ברוך הוא.
בחג הסוכות האחרון הזמין אבי את כולנו אליו למנגל בחצר הקטנה. לקראת סיום, כשאנחנו שבעים וטובי לב, הוא ביקש ממני לקחת צלחת מלאה בכנפיים, פרגיות ועוד כמה סלטים אל בית הכנסת.
"אבל אין תפילה עכשיו", אמרתי לו. "יש שם איש, שמן, הוא שומר על בית הכנסת, תזהי אותו כשתיכנסי", הוא התעקש. לקחתי את הצלחת והלכתי ברגל אל בית הכנסת. היכל הקודש היה פתוח. על הרצפה סוכריות טופי שנזרקו בעת שמחה. והנה הוא, הצדיק משדות החוחים, יושב לבדו וקורא באחד מספרי התורה. "שלום", קראתי לעברו וסידרתי את חולצתי החשופה. "אבא שלח לך". הוא הביט בי וחייך חיוך חסר שיניים: "את הבת של מוסרי? הוא לא היה צריך, חבל, כבר אכלתי".
הנחתי את הצלחת על שולחנו ואמרתי: "תהיה בריא, לבשר תמיד יש מקום". הוא לחש לי תפילה ויצאתי מהמקום. כשהגעתי חזרה אל חצרו של אבי, הוא סיפר לי שהאיש נטול משפחה ובכל זאת מסרב להתארח בבתי המתפללים פן יהיה להם לטרחה. ושוב, בנקודה שבה נגעה לי האישה, נגע לי הוא.
השבוע, כשצפינו בסרט החינה שלנו, צדו עיני אישה נמוכה בעלת תספורת קארה, שיער צבוע בלונד, שלבשה בגדים מעט גבריים. לאורך כל הריקודים דאגה שלא אדרוך על שמלתי, שלא אמעד, ואף הביאה אל פי מים קרים בכמה הזדמנויות.
"היא מהמשפחה שלך?", שאלתי את בן זוגי. "היא משלנו", הסבירה לי יותר מאוחר אמי. "אמא שלה, אחת מדודותי, החליטה שאינה רוצה קשר עמה כשזו הייתה בת 3 או 4. בסתר, נשארתי איתה בקשר. הזמנתי אותה גם לחתונה, אני מקווה שזה בסדר". חייכתי על טוב לבה של אמי והבטחתי לעצמי שבחתונה אקדיש לה תשומת לב מיוחדת.
כמה כאב יש בעולם הזה. ובכל זאת, אלה הקטנים, הבלתי נראים, עם המשקפיים השבורים, הכיפה המלוכלכת, העיניים הטובות, הם אלה שעבורם עד היום - למרות השרצים ולכתה של סבתא - אני מדליקה בכל שבת נרות ומברכת על כל הטוב שעוד נותר כאן בזכותם.
אורי פינק, היוצר והמאייר המוכשר, עושה פלאים בטור שלי כבר ארבע שנים. השבוע, כשהוא סוף–סוף הסכים לצאת לחופשה, אני מנצלת את ההפוגה ומניחה כאן תמונה מהחינה שעליה כתבתי קצת יותר מדי.