האו"ם חי וקיים, אבל לא בועט. שום דבר ממשי אינו מאיים על קיומו של הארגון העולמי. האו"ם איננו שמום. הוא נוכח, מוחזק היטב אבל בעיקר כמשקיף. במקרה הטוב הארגון מגיב אבל לא משפיע. זאת תמונת המצב שהצטיירה באופן כל כך ברור בכינוס העצרת השנתית ה־73, שמושב הפתיחה שלו הסתיים השבוע.
מבחינת נוכחותם של מנהיגי מדינות, מושב הפתיחה השנה היה מרשים: 133 מנהיגים עולמיים הגיעו לניו יורק להשתתף ב"ויכוח הכללי", לעומת 114 שהשתתפו בשנה שעברה. נציגי כל 193 הארצות החברות היו נוכחים באולם המליאה. אבל הנאומים הרבים לא הניבו בשורה מיוחדת, לא מסר ייחודי.
מושב הפתיחה שנמשך שישה ימים ברציפות לא ניפק שום ציפיות ותקוות מיוחדות. הוא לא הפתיע ולא חידש. גם עצרות שנתיות קודמות אינן זכורות ככינוסים שהשאירו חותם או כאירוע עולמי שהניב תוצאות ממשיות. ההבדל הגדול הוא שהשנה בלטה העובדה שהאו"ם הפך למוסד דיפלומטי עולמי שאינו רק חסר השפעה אלא גם כמעט משותק. זה לא באשמת הארגון; אשמות המעצמות והמדינות־החברות המרכזיות, ובמיוחד נושאות באשמה ארה"ב ורוסיה.
האו"ם מסוגל לפעול רק כשקיים שיתוף פעולה ורצון טוב במיוחד בין ארצות חשובות. מועצת הביטחון, הגוף היחיד בעל הסמכות לאכוף בכוח את החלטותיו, יכול לתפקד ולמלא את ייעודו רק כשקיימת הסכמה כללית בין חמש החברות הקבועות במועצה שלהן זכות וטו. במתחם האו"ם בניו יורק לא זכור שפל בהיקף כה חסר תקדים בשיתוף פעולה ובתיאום בין החברות החשובות, ולא זכור חוסר הסכמה כללי בין חמש המעצמות כמו בשלוש־ארבע השנים האחרונות.
התוצאה היא שבהתייחסות למשברים ולסכסוכים אזוריים מסוכנים שבהם יש לארה"ב ולרוסיה אינטרסים, מועצת הביטחון למעשה משותקת וחסרת אונים לחלוטין. "בשיאה של המלחמה הקרה לא ראינו יריבות חסרת מעצורים כמו זאת הקיימת כיום בין שתי המעצמות", אומר דיפלומט בכיר המכהן כסגן ראש משלחת מערבית. "בתקופה ההיא האיבה בין ארה"ב לברה"מ הייתה מפוקחת, ובקרמלין ובוושינגטון השגיחו שהעוינות לא תחרוג מעבר לרטוריקה. כיום מרגישים את היריבות והעוינות בשטח וגם במועצת הביטחון".
בעת שלדוכן הנואמים עלו בזה אחר זה נשיאי מדינות, ראשי ממשלות ושרי חוץ, והרעיפו על מאזיניהם נאומים נמלצים שתיארו את הבעיות והמצוקות בעולם, בסוריה נמשכה המלחמה המתחוללת למעלה משבע שנים, ולא נראה קץ ללחימה בתימן הנמשכת זה שלוש שנים. לפי דיווחי האו"ם, מאז תום מלחמת העולם השנייה לא הגיע מספר הפליטים והעקורים כתוצאה ממלחמה לזה שנגרם מהמצב בסוריה. ובעוד רוסיה מסכלת כל ניסיון מצד מועצת הביטחון למהלך אופרטיבי שמטרתו לשים קץ למלחמה בסוריה, סעודיה, בתמיכה שקטה של ארה"ב, מפעילה את השפעתה על הארצות החברות ומונעת התערבות של מועצת הביטחון בתימן.
זאת ועוד: האו"ם לא ידע עד כה אויב במעמדו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שמתנגד ולועג לגלובליזציה, שהיא כל ייעודו של הארגון. ססמתו של הנשיא,
"אמריקה תחילה", היא גם קריאת הקרב שלו נגד האו"ם, המייצג את אומות העולם. ומנגד, מול האו"ם ניצב ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, שמתעלם מהארגון, מתייחס אליו בביטול ומפגין כלפיו בוז. לפני למעלה משלוש שנים הודיע נשיא רוסיה על סיפוח חצי האי קרים לרוסיה, ובתגובה הודיעה מועצת הביטחון כי הסיפוח הוא הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. נו, אז מה? גם אחרי שהוטלו סנקציות נגד רוסיה בגין הסיפוח הלא חוקי, הנשיא פוטין לא הראה סימן קל שבקלים שבדעתו לסגת. לנשיא פוטין דרך משלו להפגין את זלזולו ואיבתו כלפי האו"ם: הוא פשוט מחרים את העצרות השנתיות ונעדר באופן הפגנתי מהתכנסותם של ראשי מדינות בניו יורק.
מי שהפגין אומץ לב והצביע על הסיבות שמערערות את מעמדו של הארגון ופוגעות בכושר תפקודו היה המזכיר הכללי אנטוניו גוטרש. בנאום שנשא בטקס פתיחת העצרת הוא התריע מפני מה שהגדיר כ"ערעור האמון בזירה העולמית, והתפשטות החד־צדדיות והתוקפנות בתחום שיתוף הפעולה הבינלאומי, שהוא היסוד של הארגון העולמי". המזכ"ל, מדינאי מנוסה שכיהן בעבר כראש ממשלת פורטוגל וכנשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, הזהיר מ"התפשטות הפופוליזם בהנהגת הקהילה הבינלאומית".
כמי שכפוף לכללי הנימוס הדיפלומטי, גוטרש לא נקב בשמות. אבל יש מי שטוען כי דבריו כוונו לנשיאי מדינות כהונגריה, פולין, הפיליפינים, לנשיא מקסיקו הטרי ולמועמד לנשיאות ברזיל, וגם להתנהלותו של הנשיא טראמפ.
הסכם הגרעין עם איראן, שהושג ונחתם מחוץ למעטפת האו"ם, הוא תוצאה של משא ומתן בין איראן לחמש המדינות הקבועות במועצת הביטחון ולגרמניה. המאבק לביטולו מזין ומעצים את הפילוג וחוסר האמון בין חברות מרכזיות באו"ם, המשבשים את עבודת הדיפלומטיה.
הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא מהנושאים הפופולריים עבור האו"ם בכלל ומועצת הביטחון בפרט, אבל ארה"ב נטלה על עצמה את הבלעדיות במאמצי
התיווך בין הצדדים ומונעת כל מעורבות של האו"ם בפעילות הדיפלומטית להשגת פתרון מדיני. מבחינת ישראל המשמעות היא שהאו"ם כזירה עוינת עבורה, ימשיך בהצהרות מילוליות ובניסיונות חד־צדדיים להפגין נוכחות במשבר המתמשך במזרח התיכון, לא יותר מזה.