בכל פעם שאנחנו משוכנעים שאנחנו אימפריה, זה נגמר בבכי

חומר בעירה
האבסורד שבתוכו אנו חיים מגיע לפעמים לרמות טרלול בלתי נתפסות. הנה הדוגמה הטרייה ביותר: שליח האו"ם הבלתי נלאה למזרח התיכון, ניקולאי מלאדנוב, הצליח בעמל רב להגיע בשבוע שעבר בכנס התורמות בניו יורק להסכם עם הקטארים על תמיכה כספית משמעותית שתעבור לרצועה דרך אחד מארגוני האו"ם (ולא חמאס), לצורך שיפור אספקת החשמל לרצועה. לפני יומיים הודיע מלאדנוב שההסכם נחתם, סוף־סוף. אתמול אמורה הייתה חברת פז הישראלית להתחיל בהזרמת משאיות הסולר לרצועה, מה שהיה מאפשר להגביר את אספקת החשמל לעזתים בכארבע שעות ביום, שזו אחת ההבטחות של ישראל לחמאס במסגרת מאמצי ההסדרה.

אבל זהו, שלא. אבו מאזן הודיע לפז שאם היא תעביר את הסולר לרצועה, הוא יבטל חד־צדדית את כל חוזי האספקה שלה עם הרשות הפלסטינית. החברים בפז, שלא מבינים מאיפה מגיע להם כל הטוב הזה, אובדי עצות. בשלב ראשון עוכבה אספקת הסולר ב־24 שעות. נכון לרגע כתיבת הטור הזה, העסק תקוע. ממש כמו ההסדרה. ממש כמו הכל. תחשבו על האבסורד: אבו מאזן מנסה לחנוק את חמאס. זה שהבטיח לעשות את זה (נתניהו), מנסה להציל את חמאס. הקהילה הבינלאומית מתגייסת, אבל לשווא. ישראל ממשיכה לגדף את אבו מאזן, שעמו יש לה הסכמים ושיתוף פעולה ביטחוני, אבל הוא מתעקש לפרק את חמאס, שנשבע להשמיד את ישראל, מנשקו. חד גדיא. דבר אחד בטוח: כשזה יתפוצץ, זה יקרה עלינו. לא על מלאדנוב, לא על הקטארים, אפילו לא על אבו מאזן.

נציב קבילות החיילים האלוף במילואים יצחק בריק שיגר השבוע עוד מכתב חמור, חריף ודרמטי לתפוצה רחבה (אבל לא לרמטכ"ל, חלילה), ובו קבע כי "הכשל במוכנות למלחמה חמור יותר מלפני יום הכיפורים". בהתייחס לצה"ל, אלה דברי הבל (ועוד נחזור אליהם). בהתייחס לכל שאר מרכיביה של האופוריה הלאומית הסמיכה ההולכת ואופפת אותנו בשנים האחרונות, בריק צודק. כל מי שנחשף לרמטכ"ל, לקציניו הבכירים או לדרגים הלוחמים בשטח, יודע שאין בצה"ל אופוריה. הבעיה היא לא הצבא אלא המדינה. שיכרון כוח, תחושת אנחנו ואפסנו (טראמפ) עוד. התפוגגות הפחד הטבעי מהסתבכויות או אסונות לא צפויים. הזלזול בערבים. המחיקה של כל מה שאינו אנחנו, כלומר משפחת המלוכה. אני מבוגר מספיק  כדי לזכור את אוצר המילים שבו השתמשו הגורודישים שלנו ערב יום הכיפורים. את זחיחותו של ראש אמ"ן. את ה"טוב שארם א־שייח' בלי שלום, משלום בלי שארם א־שייח'" של משה דיין, שזמן לא רב אחר כך דיבר על "חורבן בית שלישי".

הביטו סביבכם. הרמטכ"ל מזהיר מעימות מתקרב בשטחים, אבל החגיגה נמשכת. מקשיבים, מהנהנים וממשיכים הלאה. אבו מאזן? הוא הרי כבר פגר מת. מה יקרה אחריו? את מי זה מעניין מה יקרה אחריו? יבוא ערבי אחר. שיתבשלו במיץ שלהם, זה לא נוגע לנו. הרי בסופו של דבר, הכל טוב. הסטטוס קוו פורח, התל"ג זורח, עם ישראל חוגג, ונצח ישראל לא ישקר. אולי יבלף קצת וידחיק את העובדה המוזרה שאנחנו עדיין ישובים על אותה חבית אבק שריפה שעליה ישבנו כל החיים וככל שנדחה את מועד הפיצוץ הבא, כך עוצמתו תהיה קשה יותר. הפלסטינים, למרבה הצער, לא הולכים לשום מקום. 

הסטטיסטיקה, שתמיד צודקת, מוכיחה שכשהפלסטינים מתפוצצים, לוקח לישראל שנים ארוכות להתאושש. המלחמות בחזיתות האחרות בדרך כלל קצרות וקשות. האינתיפאדות נמשכו שנים ועלו בקורבנות דמים, ולקח למדינה נצח להתאושש מהן. האינתיפאדה הראשונה הביאה את אוסלו. השנייה את חומת מגן ואת ההתנתקות. הימין מדבר על אוסלו ועל ההתנתקות בבוז השמור בדרך כלל לנקלים שבאויבי ישראל, אבל לבטל את ההסכמים הללו הוא לא מעז. האינתיפאדה השלישית, לכשתבוא, אין לדעת מה תביא.

הזהירות נעלמה. זהירות שהוטבעה בגנטיקה שלנו אלפי שנות נדודים, סבל ורדיפות, התחלפה באטימות, זחיחות ותחושת "יהיה בסדר" אולטימטיבית, שמעמידה בצל אפילו את מה שקרה כאן לפני אוקטובר 73'. תקשיבו לדוברי הימין. לא רק לסמוטריצ'ים. גם לימין שהיה פעם פרגמטי, הגיוני, צנוע. לא רק בימי בגין. גם אחריהם. אף אחד לא עף על עצמו כמו שהחבר'ה עפים עכשיו על עצמם בתחרות מופרעת מי מגדף יותר את הערבים, או את האירופים, או את השמאלנים הממומנים, כידוע, על ידי חייזרים (ומה עם המיליארדים ששופכים כאן על המדורה נדבני ימין? אה, זה מותר, הם בעדנו). 

כל מי שלא מתיישר על פי דף המסרים היומי שמנוסח בבלפור, מתויג מיד כבוגד. כל הכבלים שוחררו, הגבולות נחצו, הבלמים נשחקו. הכל אפשר, הכל מותר, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה ולא מפחד כלל, משום דבר. אנחנו בלתי מנוצחים.

נותן הטון, מתווה הדרך ומרים הרף של התופעה הזו הוא, כמובן, בנימין נתניהו. מעולם לא הייתה כאן עדה צפופה כזו של מלחכי פנכה מהסוג הירוד ביותר, עדת גמדי רוח, האצים־רצים בתזזית נואשת, רומסים זה את זה תוך כדי מריטת נוצות ונקירות הדדיות, כשהם נלחמים עד זוב דם על הזכות להגחיך את עצמם קבל עם ועולם מול המנהיג וגבירתו, אם אפשר בפריים־טיים. פעם, אירוע כזה היה מחלץ הרמת גבה ציבורית או סוג כלשהו של חמלה. היום, הופך אירוע כזה את אותם גמדי גינה לגיבורי היום. 

"קבלת השבת" בניו יורק, שאליה לוהקו, לאסונם, גם שירי מימון והשבת, היא פרק לפנתיאון של נובלת המשרתים שלנו. הבטתי בראש הממשלה עומד שם כששר התקשורת מתפלש בעפר רגליו ומסגיר, על הדרך, סוד מדינה או שניים (גם לו מותר, למה שרק ביבי יפרסם את מבצעי המוסד?), ושאלתי את עצמי אם הוא באמת נהנה מזה. הרי נתניהו הוא אדם רב כישורים, משכיל, נעים הליכות בדרך כלל, איש תרבות וספר. יכול להיות שהוא כבר מקבל את הקלס המעליב הזה בטבעיות? יכול להיות שכשאיוב קרא מביך את המבוכה עצמה, ביבי חש התרוממות רוח? אין להיבריס גבולות גזרה כלשהם? או שהוא טרוד יותר מהשאלה איך תצליח עכשיו מירי רגב לתת נאמבר נמוך אפילו מזה? היום שבו ימונה גם ליצן חצר רשמי מתקרב אלינו בצעדי ענק. יחד עם הליצן יוקם, קרוב לוודאי, גרדום אימתני בכיכר העיר שבו ייתלו מתנגדי המשטר. 

נסכם הכל בשני משפטים: מעולם לא הייתה האימפריה הישראלית חזקה, בטוחה ושאננה יותר מאשר בימים אלה. בכל פעם שאנחנו משתכנעים שאנחנו אימפריה, זה נגמר בבכי, או בסתם חורבן.

בשבוע שעבר נחשפה ב"מעריב" בחישתו המתמשכת של נתניהו בסאגת מינוי הרמטכ"ל. דווקא כששר הביטחון אביגדור ליברמן ניסה להוביל תהליך מסודר, נטול תככים ומזימות, שקוף ויעיל יחסית (עד שהתגלתה התקלה בוועדה למינויים בכירים), התברר שהצלקת שהוטבעה בנתניהו בפרשת מינויו הכושל של יואב גלנט לרמטכ"ל, כבר נרפאה. זאת ועוד: בתצוגה מדהימה של שאננות וביטחון עצמי מנסה נתניהו לקדם את מועמדותו של אלוף טירון יחסית, אחרי תפקיד אלוף אחד בלבד, שאם ימונה יהפוך לרמטכ"ל הכי פחות מנוסה שזכור אי־פעם בצה"ל. ואם החזית הצפונית תתלקח? ואיך יורכב המטכ"ל החדש, כשחלק ניכר מהאלופים מנוסים ובוגרים יותר מהרמטכ"ל שלהם? ומי יסכים להיות סגן הרמטכ"ל? 

השאלות הללו, שבעבר היו מונעות מנתניהו לחצות את קו ההפרדה הברור בין לקיחת סיכונים להפקרות, נותרות דוממות באפלה. הוא משוכנע שהוא חסין. שום דבר כבר לא יכול לפגוע בו. בדיוק כמו הפטרון מאמריקה. "גם אם ארד בשדרה החמישית ואירה באנשים, עדיין יבחרו בי", אמר פעם טראמפ במהלך הקמפיין (וצדק). אז זהו, שגם ביבי. ההבדל הפשוט הוא שאמריקה יכולה לשרוד נשיא נטול איזונים ובלמים. אמריקה, בניגוד לישראל, באמת אימפריה.

למה נתניהו מסכן את עצמו במינוי רמטכ"ל? כי הוא הפסיק לתכנן את העתיד. כי למרות כל מה שנאמר עד כאן, הוא יודע שהרכבת המשפטית יצאה מהתחנה. אף על פי שמדובר ברכבת העמק, הנגררת בידי שוורים עצלים ולא קטר כוחני, נתניהו חי את הרגע. הוא נחוש למלא את תפקידו ההיסטורי: לפטור את עם ישראל מהסכנה האיראנית. אחרי שנכשל בפעמים הקודמות, הוא מריח את ההזדמנות. יש לו את טראמפ בבית הלבן, יש לו עם ממושמע שנשבע בשמו, האייתוללות בקריסה מואצת לנוכח התמוטטות הכלכלה, אין להם תשובה צבאית אמיתית לישראל מעל סוריה. זה הזמן של נתניהו. הוא רוצה הכרעה. הרי זו הייתה מטרתו מאז ומעולם. 

את ההחלטה לתקוף את תשתית הגרעין האיראנית הוא לא העז לקבל, אבל עכשיו הכל יותר קל, יותר קרוב, הרבה פחות מסוכן. אז הוא לא מוכן, בשום אופן, לקבל פעם נוספת רביעיית ראשי זרועות ביטחון לעומתית כמו זו שקיבל ב־2009 (אשכנזי, דגן, דיסקין, ידלין) או אפילו כמו החבורה שירשה אותם (גנץ, פרדו, כהן). הוא רוצה מטכ"ל ממושמע. ראשי זרועות העוברים לדום מתוח כשהוא נכנס לחדר. כן, למרבה הפלצות, הוא רוצה גמדים לא רק בחצר, בסיעה ובממשלה, הוא רוצה גם בביטחון. כי הוא מר ביטחון. אין עליו. בלתי מנוצח, יודע־כל, גדול בארבעה מספרים על כולם.

הבעיה היא, שאין לכל מה שנכתב כאן קשר למציאות. בדיוק כפי שרוני אלשיך לא סיפק את הסחורה שהוזמנה ממנו, ובדיעבד כנראה שגם מנדלבליט מגמגם בתחום הזה, כך גם בכל הקשור למטה הכללי, למוסד או לשב"כ. גם בעידן הנוכחי, כשדיקטטורה כבר אינה מילה גסה, למערכת יש כללים ועוצמה משלה. אנשים נוטים לגדל חוט שדרה כשהם מקבלים הגה לידיים. והסכנה האיראנית, גם היא לא מה שהייתה פעם. נכון, נתניהו זקוק נואשות לדמון, לצורר שמטרתו להשמיד את ישראל והוא מתקדם לעברה, אבל איראן של היום היא איראן פושטת רגל, מוחלשת, נצורה. רק שטראמפ יהיה בריא. זה כבר לא הנמר שהיה פעם. הניסיון לנגן לנו, שוב, את צלילי האפוקליפסה האיראנית המתקרבת מופרך מאי־פעם. גם אם נתניהו יחשוף את תמונתו של ג'ורג' סורוס גונב שנת צהריים בחדר השינה של קאסם סולימאני.

אפרופו אתרים סודיים: גם הפעם, עושה רושם, הייתה חשיפת האתרים שערך נתניהו מול כל העולם באו"ם, מתואמת עם זרועות הביטחון. אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה הקשה. פעם, מודיעין נחשב לאוצר בלום, מצרך נדיר, יקר מציאות, שצריך לשמור בסודי סודות, להעביר לכתובות דיסקרטיות ולהשתמש בקפידה וזהירות. היום, בעידן המלך נתניהו הראשון, הפכה חשיפת מבצעי המוסד ואמ"ן בראש חוצות, הצגת שלל שנגנב מטהרן או בסיסים שנחשפו בביירות, לטקס פגאני המזכיר תוכנית ריאליטי שבועית בסגנון "האח הגדול". אותי זה קצת מפחיד. היו ימים שבהם ראשי המדינה הזו למדו על מזימות מסוכנות של אויבינו ופשוט סיכלו אותן. הפציצו כור גרעיני, נניח. או הורידו איזה בכיר במנגנון הטרור פה ושם, ובעוד כמה מקומות, בלי לרוץ לספר לחבר'ה. היום, כשהמודיעין המשובח שלנו מגלה מזימה, ראש הממשלה רץ לספר לחבר'ה. למה להפציץ אם אפשר לנאום?

אל תתרגשו מהשחץ הישראלי של השבועיים האחרונים. אתמול, בשעת ביקורה של הקנצלרית מרקל, התקיימה כאן "תחרות ההצהרה הלוחמנית". שרי הימין וחברי הקבינט התחרו ביניהם מי מפגין יותר ביטחון עצמי ומאיים על איראן בדרך יצירתית יותר, עם ה־300־S או בלעדיו. אז גם כאן, לפחות בינתיים, הכל כלאם פאדי. מאז הפלת המטוס הרוסי דוממה ישראל מנועים. אין תקיפות. קול דממה דקה בחזית הצפונית, עליו מפצים קרקורי השרים. כשהדוב הרוסי מתעצבן, גבורתנו מתכווצת לה, אם כי פינו ממשיך להפיק מרגליות.

חזרנו לנציב קבילות החיילים, יצחק בריק. עכשיו, כשחלפו שבועות ארוכים מאז החל במסע הצלב שלו נגד הרמטכ"ל, ורבים מאיתנו ניסו להבין את שורשי הביקורת ואת מהותה (לא בהצלחה יתרה), מתפשט טרנד חדש: שופכים את דמו של הנציב. הכתבים הצבאיים הפכו ליחצנים של הרמטכ"ל. במקום להקשיב לביקורת, תולים את השליח.

אני חושב הפוך. הנציב הוא הרודף את הרמטכ"ל, ולא להפך. האלוף במילואים בריק הרוויח את הביקורת שהוא סופג (מנומסת, מנומקת ושומרת על כבודו) ביושר. הוא איבד את הגנת תום הלב כשהחל להפיץ את משנתו, כולל דוח נקח"ל רשמי (!!!), תוך התעלמות מהרמטכ"ל, נשוא הביקורת הראשי. הוא פשוט לא רואה את איזנקוט ממטר. לא סופר אותו. מתייחס אליו כאל אויב העם. כותב דוחות, מכתבים, התרעות ותלי־תלים של ממצאים, ואיזנקוט צריך לקרוא את כל זה בעיתון, במקום לקבל את זה ישירות באופן מכבד ומכובד. 

זאת ועוד: הנציב קובע שהמצב היום חמור יותר מאשר לפני מלחמת יום הכיפורים. זו אינה הגזמה פראית, זו פשוט הזיה. הוא תוקף את הוועדה שמינה הרמטכ"ל לבדיקת טענותיו, בראשות מבקר צה"ל, וקובע שאין לה מנדט לבדוק חלק מהנושאים. נו, ולו יש מנדט? הרי מלכתחילה כל המסע הזה של נציב קבילות החיילים נעשה ללא מנדט כלשהו. סתם ככה. האיש צריך לבדוק תלונות של חיילים על תנאי השירות שלהם. נקודה, סוף. במקום זה מינה את עצמו לנביא זעם, למטיף בשער, למי שקובע קביעות בומבסטיות שאין חמורות מהן על צבא שמעולם לא התאמן יותר מכפי שהוא מתאמן היום ומעולם לא היו מחסניו ומלאיו הלוגיסטיים גדושים מכפי שהם גדושים היום.

צריך לבדוק את דבריו של הנציב. אסור להתעלם מהם, גם אם כל הג'ז הזה כלל לא נמצא בסמכותו ולצבא יש שלל גופים הבודקים ומבקרים אותו על בסיס יומי (מבקר צה"ל, מבקר מערכת הביטחון, ועדת החוץ והביטחון, שר הביטחון, הממשלה והקבינט, התקשורת והציבור). יצחק בריק הוא איש רב ניסיון וזכויות. אבל אסור לצאת מפרופורציות. מוכנות למלחמה זה לא עניין מעורפל. זה עניין שאפשר למדוד במספרים בצורה מסודרת. המספרים טובים. גם האווירה בצבא לא רעה. אני לא מזהה זחיחות בצה"ל. אפרופו מלחמת יום הכיפורים: המחדל הראשי של המלחמה ההיא היה בתחום המודיעין. המופקרות של ראש אמ"ן, הקונספציה המודיעינית שהתעלמה מנורות האזהרה, אי־המוכנות לטילי הסאגר של המצרים ולטילי הנ"מ הסובייטיים. היום, בתחום המודיעין, נהנית ישראל מפריחה חסרת תקדים והפכה ל"אסם המודיעין של העולם". זה לא גרוע יותר מיום הכיפורים, מר בריק. זה טוב יותר. אני מציע שתירגע. או תרגיע את אלה שדוחקים בך.

מה שצריך בינתיים להדאיג ממש הוא העובדה שבניגוד לעבר, הקטטה הקבועה בקבינט פורצת לא במהלך המלחמה או מיד אחריה, אלא ערב המלחמה. קרב השריון בשריון בנט־ליברמן, כנחליאלי המבשר את בוא החורף, הקדים מאוד השנה. לשניהם יש טיעונים רבי משקל ומשמעות. אני לא מקבל את קביעתו של ליברמן שבנט משיחי. חלק מהביקורת של בנט מוצדק ובא מעמדות ימין מוצקות ולגיטימיות. אני לא מסכים עם קביעתו של בנט שליברמן שמאלני. מספיק להעיף מבט על טבלת ההרוגים הפלסטינים בחודשים האחרונים, מאז החלו צעדות השיבה (מתקרבים ל־300 הרוגים ואלפי פצועים) כדי להבין את מה ששר הביטחון מבין: אין לישראל כרגע הפריבילגיה להיגרר לסבב חסר תוחלת בעזה, כשהחזית הצפונית היא החשובה ומאיימת באמת. 

מצד שני, בנט צודק: ההרתעה בדרום נשחקת, וזה ייגמר בבכי. וליברמן צודק: למה בנט לא מבקר את בנימין נתניהו? הרי ראש הממשלה הוא האחראי העליון, לא? אז זהו, שאת נתניהו אסור לבקר. מעמדו של ביבי היום בקרב מצביעי הימין (המהווים את הקבוצה הגדולה בישראל) כה איתן, עד כי עדיף להיכנס בנעליים מלוכלכות לסלון בבלפור, מאשר למתוח עליו ביקורת.

והבחירות, מה איתן? בשבוע שעבר זה היה פברואר־מרץ, השבוע ביבי זז לכיוון אפריל־מאי, אם כי הסיכוי ששותפיו הקואליציוניים יזרמו עם המועד הזה קלוש. לתת לו ללכת לקלפי מיד אחרי טקס המשואות של יום העצמאות? עדיף כבר להצטרף לקרן החדשה.