עדיין אין לי אופניים חשמליים. עדיין, כי אני רוצה מאוד לקנות. אשת נעורי האהובה עוצרת את המהלך. כאשר ארי נשר נהרג בתאונה על אופניים חשמליים, הפכו האופניים האלה לשנואים על כולם. ארי נשר הוא החבר של כל הצעירים והבן של כל המבוגרים. רק לאחרונה הייתי בהקרנת הסרט המרתק האחרון של אבי נשר, “סיפור אחר”. לחצתי את ידו אחרי ההקרנה. איך אפשר לעכל אסון כזה בלי לשנוא את האופניים החשמליים?
במשך יותר מ־50 שנה רכבתי והתניידתי על רכב דו־גלגלי למינהו. לפני שנתיים לא חידשתי עוד את הביטוח (היקר להחריד), וזהו. מאז אני מרגיש כמו אדם שנטלו ממנו את חופש התנועה. אני מעין נכה תנועה שסובל גם מחרדות נפשיות בגלל החניה. אם אני רוצה להגיע לאיזשהו מקום בעירי המכוערת והפקוקה תל אביב, אני מפקפק מראש באפשרות להגיע לשם בכלל, ואם אגיע, אני תוהה אם אוכל גם לעצור את הרכב ולרדת ממנו איפשהו בסביבה. אם חניתי, אני במתח שמא אחזור ואמצא דוח. הכלל אומר שאם באיזה מקום יש חניה, זה סימן שאסור לחנות שם ורק לא ראית את השלט. אם אני נכנס למגרש חניה, הוא יעלה כמו ארוחת צהריים שהיה אפשר לתרום במקום זאת לאדם במצוקה כלכלית. לפני כמה ימים שילמתי 45 שקלים על חניה של שעה וחצי כדי להשתתף בישיבה באזור רחוב המסגר.
בכל השנים שבהן הייתי על קטנוע הכל היה פשוט. הישיבה מתקיימת בכתובת מסוימת? לשם בדיוק אני מגיע. אפילו אם הכבישים חסומים ויש פקקי אימים בגלל שביתת הנכים (כך היה באותו יום שבו הייתי חייב להגיע לישיבה המוזכרת, ואיחרתי ביותר מחצי שעה). כאשר אני מגיע למספר הרחוב שבו אני צריך להיות, שם אני חונה. לזה אני קורא חופש. לזה אני קורא כבוד האדם וחירותו. הימים היפים האלה חלפו כאשר נפרדתי מהקטנוע.
נכון, יש סכנה בניידות דו־גלגלית. אני עצמי נפלתי מהקטנוע כמה פעמים. זו בעצם הסיבה שבגללה ויתרתי עליו לבסוף. “ניצלתי עד הסוף את מכסת המזל שלי”, כך ניסחתי את הסיבה לוויתור הזה. אופניים חשמליים, במיוחד למרחקים קצרים יותר מאשר נסעתי בהם על הקטנוע, נראים לי עדיין סידור נאות, ואני מתאווה ליום שבו אחזור להיות בן חורין.
האופניים החשמליים הם בעצם החופש המוחלט. וזו הבעיה. כמה עצוב להיווכח שכאשר נותנים לבני אדם חופש, הם משתמשים בו לרעה, עד שהם מכריחים את השלטונות ליטול מהם את החופש בחוקים ובמגבלות. מדוע לא הבנתם, רוכבי האופניים החשמליים, שחופש זו אחריות כפולה? אני רואה כל יום רוכב אופניים חשמליים עובר באור אדום, ואני צועק לו בלבי: מה אתה עושה? למה אתה עושה את זה? אתה לא מבין שזה יגרום לכך שייקחו לך את החופש? לפני שהתקנות יחסלו את החופש הזה, הרשו לי מילים נלהבות אחרונות על האופניים החשמליים. זה שדרוג חיים ברמה שיש להלל בקול גדול. זהו החופש. לנסוע, לנוע, להגיע. מנוע קטן בא אלינו ופירושו: תנועה קלה לכל.
כאמור, אני עצמי רכבתי כל חיי על כלי דו־גלגלי עם מנוע אמיתי וגדול יותר, אבל האופניים החשמליים יצרו דרגת חופש גדולה אפילו מזו. אני הייתי חייב בקסדה ובטסט ובביטוח ובמספר על הקטנוע. הם לא חייבים דבר. שנים רבות התפללתי: רק שזה יישאר ככה. אבל עכשיו גברו הקולות הדורשים לחוקק חוקים לאופניים. מה זה פה? רוטנים הרטננים, כל אחד יעשה מה שהוא רוצה? שיאכפו עליהם חוקים! תקנות! הגבלות! רישיונות ואגרות! לא. אנא לא, ביקשתי. קם ונהיה פתאום רגע של חופש בעולם המוגבל שלנו. אל תהרסו אותו בחוקים.
כאשר החוקים יגיעו, זה יהיה באשמת אלה אשר לא ידעו שעם החופש הם היו חייבים לקחת על עצמם אחריות. הם היו חייבים לקיים את כל חוקי התנועה בדייקנות גבוהה אפילו יותר מאשר נהגי המכוניות. לא רק לעצור ברמזור אדום עד אשר יתחלף האור לירוק, אלא גם לעצור עצירה מלאה בכל תמרור עצור. בשום אופן לא לנסוע נגד כיוון הנסיעה. אם אסור להרכיב - לא להרכיב נוסע נוסף. אם אסור לנסוע על המדרכה, לא לעשות זאת. לדאוג שיהיה אור אחורי גדול, אור קדמי, לאותת, להקפיד. לכבד את המעמד של אדם חופשי, ולא לשדר לעולם את המסר שאין טעם לתת לאדם חופש כי הוא רק ינצל אותו לרעה.