כל שנה בסוכות הוא היה בטוח שיתגרש. עלי שלכת נשרו ברחובות, מתערבבים בכפות תמרים שהצהיבו בשמש, הוסרו מהסוכות ונערמו ליד פחי הזבל הירוקים. הבקרים הקרירים עדיין לא הכריחו את השכנות החתיכות לעבור למדי חורף או לכל דבר שיהיה יותר מגופייה ומכנסונים שמעבירים אותו על דעתו מבפנים, אף על פי שכלפי חוץ הוא שומר על פאסון. לכל היותר רק הפכו אותן לידידותיות יותר, אולי כי באופק נראה כבר הסתיו שבו תכננו לקנן.
זה לא שרע לו, ממש לא, אבל סוכות תמיד ייאש אותו כמו ששום חג אחר לא הצליח. במשך שנים חשב שאולי זה משום שמדובר במוצאי השבת של החגים: לפני ראש השנה התהלך כמבוסם מהחופשות שבדרך, מתכנן עם מי ייפגש, היכן יאכל את הארוחות שאינן מוגדרות "משפחתיות", שוקל אולי גיחה קטנה לחו"ל וגונז את הרעיון בשל המחשבה על מה שצפוי בשדה התעופה ערב החג - ולבסוף מתמכר לבטלה, מקטר באוזני כולם על כך ש"השנה אין בכלל ימי עבודה בין החגים", אבל שמח מבפנים: כי עם יומיים עבודה בממוצע לשבוע, אין מלאכה שלא תשמח את בעליה.
אבל תמיד היה בטוח שיתגרש לאחר החגים. ותתפלאו, זו אפילו לא הייתה היא, אולי אפילו לא הוא, אולי אפילו לא הם. הוא היה בטוח שיתגרש בגלל אי־התאמה לפורמט. עם העלייה בכוחן של הרשתות החברתיות נפוצו כחצבים פוסטים קורעי–לב של גרושים, ובעיקר של גרושות המתוודות על הבדידות הגדולה שמשתלטת עליהן לקראת הערבים שבהם כל המשפחות מסתופפות יחדיו סביב שולחן החג, ואילו אצלן הילדים אצל האקס והזונה הצעירה שלו - בעוד היא אנוסה לחייך לכל עבר, דווקא מפני שמצפים ממנה להיות מרירה. לבו לא גס בסבלן, חלילה, אבל הוא יודע שאי־שם, בין יום כיפור לסוכות, מתהפכת המשוואה הזאת: התפוח בדבש כבר נטבל, ארוחות החג נאכלו עד תום, והמשפחה הופכת מנכס לנטל.
הספק הראשון החל לנקר במוחם של בעלי המשפחות, עת רדפו במשך כל יום הצום אחרי ילדים שמפדלים לראשונה באופניים, מקנאים בחרדים שחוזרים מבית הכנסת, עטופים בקדושת החג. "בחיי שהם גאונים", לחש לעצמו פעם כשנשא אופניים על כתף אחת ודרדק שברכיו זבות דם על האחרת. "לא לאכול ולא לשתות למשך 25 שעות במקום להתרוצץ ברחובות ולהידרס על ידי סקייטבורד שהייתי מכה בשמחה את בעליו, אלמלא היה רק בן 13, נשמע לי אחלה דיל!".
ואז הגיע סוכות, עם שלושה סופי שבוע שחובקים כל אחד מחגיו כמו קלאב–סנדוויץ', והוא הבין שכל חודש החגים הזה הוא מזימה אפלה נגד הגבריות. שהרי לא מושתתת זו, בעידן המונוגמי, אלא רק על העובדה שעל הזכר הבוגר לבלות את רוב יומו מחוץ לבית. לדאוג לילדיו מרחוק, לערוך קניות במידת הצורך, אבל לא לשוב הביתה לפני השעה שבה יוכל להשתרע מיד על הספה בסלון, עוטה את הפרצוף של "באמא שלך, אל תשאלי איזה יום היה לי - ואת טוחנת לי פה את הקופסה עם סיפורים על הגננת החדשה".
והנה, כאילו לא הספיקו השבועיים האחרונים של אוגוסט, שבהם הציץ כסוטה מעל דפי הספר שהחזיק מול אפו במשך יומיים - אף על פי שלא עבר בו את עמוד 30 - על חמוקיהן של תיירות צעירות על החוף באי יווני, בעוד אשתו מורחת את הילדים במנות יתר של קרם הגנה, ובלבד שיישארו אשכנזים. כאילו לא שרד בגבורה את הקנאה באוליגרכים (או לפחות רוסים שנראו לו כאלה) שנפשו באותו החוף עם מה שנראה כפרק ב' או ג' של נשים שלא האמין שקיימות כמותן מחוץ למדורי האופנה. וכאילו לא המשיך משם, כמעט ללא דיחוי אל ראש השנה, והאופניים והסוכות והוויקאנד שבין שני החגים ו... דייייי! כמה אפשר?!
והחזל"ש המבורכת שהגיעה, הייתה אמורה לכאורה לגאול אותו מהקרבה המשפחתית הלא הגיונית הזאת, אבל באופן פרדוקסלי דווקא ערערה את מה שנותר משלוות נפשו עוד יותר. כך היה בכל שנה, וגם כשבגרו הילדים וכבר לא צריך לשמור שלא יקיאו בפקקים בדרך לארוחת החג או ייפלו מאופניהם או ישתעממו חלילה, גם אז לא עזבה אותו תוגת החגים. כאילו הסתיו שמגיע לאחריהם רומז לו ששוב חלפה שנה ולא עשה כלום כדי לממש ולו אחת מהפנטזיות שלא נותנות לו מנוח.
אז הוא נשאר ומתעטף מפני הקור בשגרה שזה עתה הכבידה עליו כשמיכת פוך בקיץ, ויודע שגם באביב הבא יקווה ובסתיו הבא יתאכזב. כמו ההבדל בין חמישי בערב למוצאי השבת שבהם התברר שאפילו קבוצת הכדורגל שלו הפסידה.
תמיד היה בטוח שיתגרש אחרי החגים, ובסוף נשאר.