עת לעשות: האופוזיציה צריכה להתעשת, השרים צריכים להפסיק לסגוד לנתניהו

אין מה לעשות, היו”ר גבאי, חוזרים ומלמדים הסקרים, לא יוכל להובילם לניצחון או להישג אלקטורלי ממשי. הסקר האחרון שפורסם בראשית השבוע, של חברת החדשות, מעניק לעבודה בראשותו 10 מנדטים בלבד, לגנץ אם ירוץ ברשימה עצמאית - 12 וליש עתיד - 13. בחירת גבאי למנהיג העבודה ומועמדה לראשות הממשלה הייתה מקח טעות מלכתחילה. לא כל מנהל מצטיין מתאים לראשות הממשלה. גבאי עובד קשה, וגייס לעזרתו אפילו את עבדאללה מלך ירדן שאיתו נפגש השבוע. אבל במחנה הציוני יש כבר המתגעגעים לבוז’י הרצוג, המשקיף בוודאי מכס יו”ר הסוכנות בסיפוק על המתרחש, ואפילו לאהוד ברק.

אחרים מדברים על העמדת ראשת התנועה ציפי לבני בראש המחנה הציוני. זה יהיה משהו מטלטל והזוי על רקע ההיסטוריה הפוליטית הישראלית: בת התנועה הרוויזיוניסטית, בית”רית כשרה, בתם של קצין המבצעים של האצ”ל איתן לבני ושרה, לוחמת הארגון, תעמוד בראש מפא”י. צפו התהפכויות בכמה קברים.

אני סבור שהפתרון היחיד לבעיית המחנה הציוני הוא העמדת בני גנץ, שעושה חיל בסקרים, בראשו. אך הרמטכ”ל לשעבר מדבר בחשאי עם כל העולם ואשתו ושותק בפומבי. אלא שהבחירות קרבות ובאות וכמאמר קהלת: “עת לחשות ועת לדבר”. ואני הקטן מוסיף: ועת לעשות.
 

ומשהגענו ל”עת לחשות”, כלומר לשתוק, הגענו להתרפסות הלקקנית והמבישה של שני השרים, מירי רגב ואיוב קרא, בנאומי השבח וההלל הנרגשים שנשאו באוזני נתניהו ורעייתו בניו יורק, כשנלוו לביקורם שם. איני יודע אם המעמד הזה תוכנן מראש בשיתוף עם בית ראש הממשלה, ולשם כך צורפו השניים לטיול. אני רוצה לקוות שלא. שזו התבזות עצמית מקורית וספונטנית שלהם. אבל מבע שביעות הרצון והעונג שהפגינה שרה נתניהו מול המופע שהרביצו השניים - מעלה חשד שהוא אומר: יופי, הם ביצעו את מה שהתבקשו. ראש הממשלה, מאידך, לבש סבר פנים רציניות, אפילו מסתייגות משהו, ואנחנו, שצפינו בסצינה המביכה הזאת בטלוויזיה, אדמו פנינו מבושה וקבס אחז בנו. 
 

כל הסיפור הזה עשוי אולי להסביר מדוע צורפו דווקא רגב וקרא לנסיעת נתניהו לאו”ם. איני מכיר עוד שרים שהיו מוכנים להתבזות כך בשיר הלל לקקני לראש הממשלה. אני כן מכיר כמה שרים שהיו יכולים לעשות עבודה מדינית והסברתית טובה ומועילה במסדרונות האו”ם. אולם בכאלה נתניהו אינו מעוניין, כי באו”ם היה, ישנו ויהיה רק כוכב ישראלי אחד.
 

לאורך הקריירה העיתונאית שלי ליוויתי ראשי ממשלה שונים. איני זוכר סצינה דומה של התרפסות וחנפנות כזאת לפני ראש ממשלה כלשהו. אפילו לא לפני בן־גוריון הגדול. כשזלמן ארן, איש חכם, מראשי מפא”י ושר בממשלות בן־גוריון, רצה לשבח את מנהיגו, זה נשמע כך: “אני הולך אחרי בן־גוריון בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין אחת כדי להיות בטוח שבן־גוריון עצמו הולך בעיניים פקוחות”.
 

איזו אלגנטיות, איזה הומור, בהשוואה לנאומי הליקוק המביכים של שוליות נתניהו.