עזבו הכל, ובואו נדבר רגע על לארה אל־קאסם, כי היא מאוד מאוד חשובה. זה נכון שהיא לא פליטה מעונה, או דמות שעשתה משהו בעל ערך בחייה, או עיתונאית שנחטפה וגופתה בותרה. ובכל זאת, בכל תוכניות האקטואליה מדברים עליה, ועיתון ״הארץ״ במיוחד - הוא הקדיש לה יותר מ־15 אייטמים בשבוע האחרון, כולל מאמר מערכת חריף במיקום ששמור לנושאים שברומו של עולם.



לכאורה, זה קשור במוסר, בדמוקרטיה ובערכים. אבל בפועל, השבוע קיבלנו כולנו שיעור מאלף ב־BDS. הרי מה עושה תנועת ה־BDS אם לא משתמשת בגורמים לגיטימיים בעלי כוונות טובות כדי להיאבק על התודעה ו״להוכיח״ שישראל היא איומה ונוראה? על פי שתי החלטות בית המשפט, ישראל לא נהגה באופן בלתי סביר, והמהומה סביב לארה אל־קאסם, סטודנטית אלמונית מפלורידה, הייתה מהומה רבה על לא מאומה.



בעולם הנרטיבים, העובדות לגבי אל־קאסם הן בעיני המתבונן. אם נאמין לעורכים ב״הארץ״, היא קורבן: ״כלואה״ כבר שבוע במתקן העיכוב בנתב״ג אף על פי שאינה מהווה סיכון אמיתי לשום דבר. אם נאמין לח״כ מיכל רוזין, אז כל חטאה היה שהיא ״קראה בעבר לא לאכול חומוס צבר״. אם נאמין ליריב אופנהיימר, היא בסך הכל סטודנטית ״שהביעה דעה פוליטית מתריסה״.



אבל בעת לימודיה בפלורידה אל־קאסם ניהלה סניף של ארגון אנטי־ישראלי רדיקלי בשם Justice for Palestine, שממומן בחלקו על ידי ה־BDS. הארגון פועל להחרמת כל מה שקשור בישראל, לא רק חומוס. הוא מפיץ תיאוריות קונספירציה ומשתיק סטודנטים יהודים ומרצים ישראלים שמעיזים לומר משהו שאינו בגנותה. אל־קאסם אומנם קיבלה ויזה, אבל עוכבה במעבר הגבול, כי רק שם עלה חשד לגבי עברה. היא הייתה אמורה לעלות מיד על טיסה חזרה על חשבון חברת התעופה, אבל השיגה עורך דין וערערה. בית המשפט דחה את ערעורה, אבל היא הגישה עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי, שקבע שהיא תישאר במתקן בנתב״ג עד לדיון בעניינה. רק שבמקביל - התחיל סביבה קמפיין סיוע חסר גבולות מעיתונאים, מחברי כנסת ומאנשי אקדמיה. כולם אנשים טובים שנסחפו עם הסיפור שהפך מעובדות למעשייה.



במסגרת הקמפיין, אפילו רקטור האוניברסיטה העברית הצטרף לנרטיב חסר ההיגיון, וביקש לשחררה כי האוניברסיטה היא ״מקום של החלפת דעות, רכישת ידע ויצירתו, שאינו נרתע ממחלוקת ושמח בריבוי קולות״. רק איזה ערך יש לידע אם הוא מעוות, שקרי ופוגעני? הרקטור גם המשיך והסביר שנאבק למשוך הנה סטודנטים ומרצים, ואיכשהו סירב להבין שדווקא הצטרפותו לקמפיין מחזקת את ה־BDS ותרחיק אותו ממטרתו.



מדוע אנשים אינטליגנטיים נסחפים כך, ושוכחים שאין שום אינטליגנציה במילים מכובסות, מעומלנות ומגוהצות, שתכליתן לכסות על כך שבישראל חוקק חוק (מוצדק) שיסייע להילחם בפעילות ה־BDS גם במישור המשפטי?



אולי המניע הוא ההזדמנות לקבל חשיפה תקשורתית מחמיאה. כל מי שאי־פעם יצא לו להיתקל בסטודנטית העלומה, למשל, מיד קיבל מקום של כבוד לפרסם על כך מאמר משבח ב״הארץ״. חברי מרצ, שראו כי טוב ומיד הבינו שמדובר בנושא ״מוסרי״ עם פוטנציאל רייטינג ראשון במעלה, מיד אצו רצו לבקר את האישיות החשובה במתקן העיכוב בנתב״ג כדי לכתוב על זה פוסטים, וכמובן שלא שכחו להצטלם איתה.



אחרי כל בלבולי השכל האלה אין פלא שפורסם על הנושא החשוב גם מאמר ב״ניו יורק טיימס״. אומנם מעיתון כזה מצופה להיות נאמן לעובדות, אבל אחרי שסללנו עבורו את הדרך, למה שלא יזרום עם הנרטיב? הוא קבע ש״מדינות שעוצרות את מי שמבקר אותן לא מגינות על עצמן אלא חושפות את חולשתן״. רק שלארה אל־קאסם אינה עצורה - בכל רגע שתחפוץ, היא יכולה להשתחרר ולחזור הביתה. היא גם אינה ״מותחת ביקורת״ על ישראל - יש הבדל גדול בין ״ביקורת״ לבין פעילות BDS, והגיע הזמן להפסיק סופית לתאר כך (או שמא לטהר כך) את הארגון שחרת על דגלו להכפיש את ישראל במטרה לשכנע לאפשר את ״זכות השיבה״ (למי ששכח - ״זכות השיבה״ היא עוד מונח מכובס שמשמעותו להזרים לישראל חמישה מיליון פלסטינים, כלומר לא ״פתרון שתי המדינות״, אלא פלסטין במקום ישראל).



5% עובדות, 95% קמפיין



הכוח של ה־BDS נצבר כשאף אחד לא עוצר את השוונג הקבוצתי הכיפי הזה כדי לתהות - רגע, חברים, מה אנחנו עושים? לאן אנחנו הולכים עם הקו זה? אפשר להתווכח על כל דבר, אבל בואו לפחות נתווכח על האמת. לתאר את הדברים כפי שהם תוארו זה לא ויכוח על האמת אלא ויכוח על אגדה.



כך גם משפיעה פעילות הBDS־ על אנשים שאינם מצויים בפרטים. מרוב תיאורים מסולפים של המקרה, אלה שאינם חלק מ״קמפיין השחרור״ כבר התחילו להתעצבן - איך קרה שיצרנו עוד גיבורת תרבות מאיזו סטודנטית הזויה? הרי זו איוולת להחזיק סטודנטית במעצר לשבוע. פשוט, אחרי כל המהומה, קצת קשה לברור את התבן מהבר ולהבין שמי שהחזיק את הבחורה במעצר במשך שבוע זה בעצם היא עצמה.



אז איך ישראל אמורה להתמודד עם התופעה? זו השיטה של תנועת החרם: 5% עובדות, ו־95% קמפיין מסולף וחסר פרופורציה.



מה שבטוח הוא שאסור להאכיל את הטרול. האמירה שאם הסטודנטית תצהיר שהיא מתנצלת ולא תעסוק יותר ב־BDS, רק ליבתה את הקמפיין וגרמה לחוקים שלנו להיראות כמו פארסה. אם החוק קובע שמי שפעיל בחרם מסורב כניסה, אז צריך לדבוק בזה ולא להגיד ״נחליק לו״ אם הוא יבקש סליחה.


לגורמים הממלכתיים בישראל אסור להיסחף או להתלהם, הם צריכים לבודד את העובדות מהפרשנות ההזויה שהן מקבלות, ולדבוק רק בהן, לחזור על האמת הבסיסית באופן בהיר וברור. כשיש מהומה כל כך גדולה מסביב, ההיסחפות לענות על כל טענה תכשיל אותך, אבל היצמדות רק לאמת הבסיסית תשדר שפיות וסדר, ולא תנפח את המעשייה.



שנית, בטופסי בקשת הוויזה כדאי לתשאל לגבי פעילות אנטי־ישראלית, במקום להנפיק ויזות ואז להיות מופתעים. שלישית, צריך להסביר שוב ושוב בסבלנות לא לצפות רק מישראל שלא לנהוג כמו כל מדינה מתקדמת שלא מאפשרת כניסה של מי שפועל נגדה. ישראל אינה מאשרת כניסה של פעילי BDS, נקודה. מי שלא מקבל את הלוגיקה הזו מוזמן לפעול נגד ארה״ב, אנגליה, צרפת או הולנד, ואז לנסוע לשם, אם נראה לו שלא יעכבו אותו בכניסה.


אם המאבק הוא על תדמיות, כדאי גם לרפרש את הכללים: מסורב כניסה יעלה על הטיסה הבאה חזרה הביתה. רוצה לערער? בבקשה, אבל לא מכאן כדי להצטלם עם ח״כים ב״מתקן הכליאה״. שיגיש ערעור דרך השגרירות במולדתו, והמדינה תדון בערעור ותחזיר תשובה. זה אומנם יהיה בשלט רחוק, ואולי עיתון ״הארץ״ ישמח לשרת את הנרטיב שלו גם במהדורה האנגלית, אבל לפחות ישראל הממלכתית תשתדל כמה שפחות לשתף עם זה פעולה.