1. בשעות או בימים הקרובים ניחשף בוודאי לזהותו של הרמטכ"ל הבא. מטבע הדברים, רוב העימות (או "השיח הערני" כמו שהם אוהבים לכנות זאת) בין ליברמן לנתניהו בדבר המינוי מתנהל בחדרי חדרים, ורק טפח ממנו נחשף כאן אצל עמיתי בן כספית.
גם בשנת 1997, כשהיה צריך למנות רמטכ"ל במקומו של אמנון ליפקין שחק, רצה ראש הממשלה נתניהו את מתן וילנאי ואילו שר הביטחון יצחק מרדכי התעקש על שאול מופז. העניין הוא שרק שר הביטחון רשאי על פי חוק להביא מועמד להכרעת הממשלה, ואילו רק ראש הממשלה רשאי להעלות את הסוגיה לסדר היום של ממשלתו. השניים התכתשו במשך חודשים ארוכים, ונתניהו ראיין שוב ושוב את המועמדים עד שהושגה הכרעה. כך היה גם במינוי של בני גנץ. שר הביטחון אהוד ברק רצה את יאיר נווה כמ"מ רמטכ"ל, ואת יואב גלנט כרמטכ"ל. רק בדקה ה־90 פסק נתניהו שגנץ יהיה הרמטכ"ל והשיג את הסכמת שר הביטחון, שהמועמד שלו נפסל על ידי היועץ המשפטי והמינוי בוטל על ידי הממשלה.
אבל הפעם המצב שונה. נתניהו זקוק מאוד לליברמן, הן לניהול בהסכמה של ענייני הביטחון, הן לשקט בגזרת הצבא והן לקואליציה הבאה, ואפשר להעריך שהם יגיעו להסכמה.
בשעה שנתניהו דוחף קדימה (לפחות בכותרות) את האלוף אייל זמיר וליברמן (כנ"ל) את האלוף ניצן אלון, סביר להניח שהרמטכ"ל הבא יהיה האלוף אביב כוכבי. לא חלילה כמועמד של פשרה, אלא כמועמד ראוי מאוד שהדרך למינויו בהסכמה תעבור דרך סט של "ויתורים הדדים" לכאורה במסגרת אותו "שיח פנימי". בסופו של דבר, ראש הממשלה ושר הביטחון נדרשים גם לאחריות ולהחלטה על מינוי שיתקבל בהערכה ובהסכמה הן בתוך צה"ל ומערכת הביטחון, הן בציבור והן בתקשורת. הם צריכים רמטכ"ל שיידע לאזן אותם, לייעץ להם, להיתפס כאוטוריטה בצה"ל ובתקשורת, לעבור מהר מביטחון שוטף למלחמה כוללת בצפון ואולי גם בדרום בו־זמנית, להגן על העורף, להרתיע ולפעול באופן מושכל. הם צריכים גם להבטיח יציבות בתוך המטה הכללי בצמצום הפרישות, בהשארת מוקדי הידע והניסיון, ובדמות של סגן רמטכ"ל ראשון ושני תחת הרמטכ"ל הבא.
כל היתר פוליטיקה מיותרת, "מסע לייקים" ו"משא ומתן" עקום שנועד להגיע לתוצאה הנכונה. אני מקווה מאוד שאני לא טועה. לא בגלל יוקרה אישית, אלא בגלל הביטחון והמדינה.
2. הפיגוע במפעל אלון מתכת בברקן, שבו נרצחו קים לבנגרונד־יחזקאל וזיו חג'בי זיכרונם לברכה, היה נוראי ושפל, אבל הוא גם הטיל זרקור לרגע על אותם אזורי תעשייה משותפים בגדה, שלרוב יוצרים, מעבר לתוצרת התעשייה, גם ביטחון, יציבות ואמון. ישנם כמה כאלה: בניצני שלום בפאתי טול־כרם, בברקן, בעטרות ליד קלנדיה, בתרקומיא, בשקד, בצומת גוש עציון ועוד. את אזור התעשייה במחסום ארז בעזה חמאס השמיד ושרף. בגדה הם קיימים ופועלים לרוב בשקט ובבטחה.
לדעת גורמי הביטחון בישראל, אזור תעשייה משותף מקנה ביטחון אזורי שווה ערך לחטיבה קרבית שלמה. כך למשל, 4,000 עובדים באזור התעשייה ברקן. הם משתכרים מעל לשכר המינימום, משכורות גבוהות בקנה מידה פלסטיני, ומאכילים יותר ממאה אלף איש. מכאן נוצר האינטרס לשמור על שקט, ביטחון, יציבות ופרנסה, ויש גם תרומות נוספות: לא מעט פלסטינים שהתחנכו על שנאת ישראל והיהודים נחשפים לפנים האמיתיות ומנפצים תדמית ישנה, יוצרים ידידות ואחווה, וזה חשוב מאוד לעתיד. ולכן, בתוך מציאות מורכבת ועד שנמצא יחד את הדרך להגיע להסכמות - אזורי התעשייה המשותפים הם פתרון מעולה שצריך להתרחב.
אבל לא כל הפלסטינים אוהבים את זה. בשיחה שקיימתי עם אישיות פלסטינית בכירה, שמעורבת גם בתחום הכלכלי וגם בתחום המדיני, הוא רטן בפני שישראל המציאה את "השלום הכלכלי" כסטארט־אפ שנועד "לכבוש" את הרחוב הפלסטיני ולדחוק בכך הצדה את "השלום המדיני והפוליטי". אבל החשוב הוא שבינתיים, מדי יום נוהרים אלפי פלסטינים לעמל יומם בתעשייה הישראלית, תורמים ומשתכרים ויוצרים מפעל שחבל לאבד אותו. גם עבורנו, גם עבורם.
3. לעומת אבו מאזן, שמרבה לארח ולהצטלם עם פוליטיקאים מישראל, מדיניותו של מלך ירדן עבדאללה שונה לחלוטין. הוא מארח במשורה, לרוב גורמים ביטחוניים ומדיניים בכירים בחשאי, ומעט מאוד מנהיגים פוליטיים. המלך, המתמודד עם גבולות פתוחים מעיראק וסוריה, עם רוב פלסטיני ועם צמיחה של דאעש בדרום הממלכה - מעביר מסר של חוסר רצון להתערב בפוליטיקה הפנימית בישראל. יש לו צרות משלו, והוא אינו רוצה לקלקל את היחסים עם נתניהו. ביחד עם ארה"ב, ישראל מספקת סיוע מהותי למלך בשימור שלטונו והיציבות בממלכה.
זו בדיוק הסיבה לכך שלא ראיתם השבוע תמונה או הצהרה משותפת למלך ולאורחו, יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי, שנועד איתו ברבת עמון. כך ישנה גם פגישה, היכרות והעברת מסרים וגם פרופיל נמוך, וזוהי מדיניות מושכלת מאוד של המלך.
4. בדיוק בשבוע שבו נחת בישראל התייר השלושה מיליון, שהיתי בירושלים בכנס בינלאומי ראשון שעסק בהתפתחות יעדי תיירות בעולם אל מול אתגרי הטרור. זו הייתה הפעם הראשונה שבה תעשיית התיירות העולמית שמה את המילה "טרור" על השולחן, הביטה לו בלבן של העיניים והחליטה לשלב ידיים, ללמוד מניסיונות המדינות והתאגידים ולהתמודד.
בגילוי נאות אציין כי יעצתי ונתתי את הרצאת הפתיחה שעסקה במתח בין תיירות וטרור, בדרכים לניהול משבר ובצורך המהיר לטפל נכון, לשקם יעדים שנפגעו ולחזור לשגרה.
כל האורחים שהגיעו לכנס מחו"ל נוכחו לדעת שנתב"ג הוא נמל התעופה היחיד שבו לא תפגוש שוטרים, חיילים, כלבי גישוש ושריוניות למיניהן. באירופה המצב שונה בתכלית, והפאניקה גדולה. בכנס התברר כי בעוד רק 0.0003% מהתיירות נפגע בדרך זו או אחרת מאירועי טרור ברחבי העולם, 37% מהתיירים מביאים בחשבון את הדימוי הביטחוני והבטיחותי של היעד שיבחרו.
את ארה"ב ייצגה בכנס איזבל הייל, מנהלת לשכת התיירות הפדרלית במשרד המסחר. היא סיפרה על 77 מיליון תיירים שמגיעים לארה"ב מדי שנה, ושכל אחד מהם מותיר שם 1,500 דולר בממוצע, דבר שהופך את התיירות למנוע צמיחה ולמרכיב דרמטי בתל"ג האמריקאי. היא ציינה את 11 בספטמבר כנקודת מפנה ביחסי הטרור והביטחון. הטרנד היום הוא שהתיירות חזקה ומתקיימת בכל מצב ואף הולכת ומתגברת - אך בחירת היעדים גמישה מאוד וניתן לשנות יעד במהירות נוכח אירוע, איום או תדמית ביטחונית.
כך למשל, בשנת 2016 גרמו אירועי הטרור לצניחה של 50% בתיירות למצרים (ענף מרכזי בהכנסות), 23% בטורקיה, 16% בצפון אפריקה ו־4% בבלגיה. ב־2017 כבר חלה התאוששות. האתגר המרכזי הוא לקצר את זמן ההתאוששות מאירוע טרור לשגרה. הטרור טלטל ערים כמו לאס וגאס, ברצלונה, איסטנבול, לונדון, פריז, מומבאי ועוד. וכאן נכנסים מומחי השיווק, האסטרטגיה, הפרסום וניהול המשברים ברחבי העולם, חלקם הפכו להיות מומחים בעלי שם בתחום התיירות, ההולך ומתמקצע גם בתחום המאבק בטרור וההתאוששות. מדובר במאות מיליארדי דולרים וביחסים בין מדינות.
אגב, הנציגה האמריקאית דיווחה כי ארה"ב מתכננת מהפכה שנמצאת בשלבי פיילוט של צ'ק אין מוקדם, זיהוי ביומטרי ועוד, שיאפשר לנוסע לעלות למטוס בתוך 25 דקות מהגעתו לשדה. העיקרון הוא בידוק ביטחוני מוקדם ללא עיכוב בשדה התעופה. שלא תטעו, גם בתחום הזה ישראל היא מעצמה ו"אור לגויים". בכל מערכת שהציגו האורחים בכנס, מכל נקודה בגלובוס, מעורבת מערכת או חברה ישראלית. נסיעה טובה.
5. בסוף השבוע שעבר חיתנתי את בתי תמר עם בחיר לבה אמיר. שנה קודם לכן הובלתי לחופה את אורי בכורי, ואני חייב להודות ש"לשחרר" בת זה הרבה יותר קשה ומרגש, אף על פי שאין סיבה אמיתית לקושי הזה. תמר הייתה יפה וזוהרת וגם אמיר, סבתא לאה וסבו של החתן רוו אושר ונחת, וכמוהם אנחנו ההורים. החתונה הייתה רבת משתתפים: בני המשפחות, חבריהם של בני הזוג וחברים רבים שלי מדרך ארוכה בנוער, בקיבוץ, בצבא, בתקשורת ובחיים האזרחיים. אני נאמן למוטו שלי - הצרות באות להן לבדן, את השמחות צריך מישהו לארגן. תמיד בשמחות ושבת שלום.