השאלה מי ימלא את מקומה של השגרירה הפורשת ניקי היילי היא שאלה מרתקת. לא מפני שהתפקיד באו”ם נעשה חשוב ומשפיע, אלא בגלל האופי שהיילי העניקה לתפקיד. היילי תפקדה כשגרירת ארה”ב באופן הכי נאמן לאופיו של פטרונה, הנשיא דונלד טראמפ. לכן השאלה היא אם גם אחריה התפקיד בזירת האו”ם בניו יורק יהיה זרוע טראמפיסטית.
זה לא מקרה שטראמפ החמיא להיילי, ש”הפכה את התפקיד לאטרקטיבי יותר”. שגריר באו”ם הוא תפקיד נחשק, מכובד, חשוב, אבל פחות ממה שמעריכים. למעשה, זה תפקיד כפוי טובה. בעיות ומשברים במדיניות חוץ נידונים בין ראשי מדינות באופן ישיר בשיחות טלפון. לעתים נציג המדינה באו”ם אפילו לא מדווח ולא מעודכן בתוצאות השיחות הללו.
היו זמנים ששגרירים ושגרירות באו”ם טיפסו לצמרת, ולאחר סיום תפקידם היו לשרי חוץ. מדלן אולברייט נתמנתה לשרת החוץ של ארה”ב, סרגיי לברוב מכהן היום כשר החוץ הרוסי, שר החוץ הנוכחי של סוריה היה שגריר באו”ם, השגרירה האמריקאית לשעבר סוזן רייס כיהנה כיועצת לענייני ביטחון של ברק הנשיא אובמה.
בשנים האחרונות מוענקים התפקידים הבכירים בממשל לפוליטיקאים מקורבים. אחת הסיבות להחלטתה של היילי לפרוש היא ההבנה וההפנמה שהנשיא טראמפ לא מתכונן לשדרג את מעמדה לכהונה בקבינט שלו.
היילי לא הייתה השגרירה האמריקאית הראשונה באו”ם שהגנה על ישראל. גם קודמיה בתפקיד עשו אותו הדבר. אבל היילי הפכה את ההגנה על ישראל להיבט ולביטוי המרכזיים של נוכחותה בארגון.
מבחינה מעשית, זה לא עזר ולא שינה את העוינות והחד־צדדיות נגד ישראל. אבל לפחות היא שרטה את מצפונו של הארגון במידה ובעומק שאפילו שגריר ישראל באו”ם דני דנון לא הוכיח ולא היה מסוגל. דנון, המסיים בקרוב את כהונתו באו”ם, שקוע בעיקר בניצול התפקיד לקידום יחסי הציבור הפרטיים שלו. היילי באמת דאגה לאינטרסים של ישראל.
השאלה היא האם היילי עיצבה וגיבשה את הכהונה באו”ם באופן שיחייב את מי שיבוא/תבוא אחריה? כלומר, המשך הגנה על ישראל כיעד המרכזי של התפקיד, או שממלאי מקומה ירגישו חופשיים ועצמאיים לסטות מהצל הטראמפיסטי?
אין זה מקרה שדינה פאוול, שנחשבה כמועמדת מועדפת על טראמפ להחליף את היילי, כבר הודיעה לנשיא שהיא לא מעוניינת בתפקיד. פאוול ידועה כמי שלא ממש אוהדת את ישראל ואף התנגדה להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. היא לא רצתה תפקיד שיכפיף אותה להיות הסנגורית של ישראל באו”ם.