על חנות היין בבלו־היל, שבה אני מגן על התואר “שותה הכפר" - ביזנס שוקק חיים, היפראקטיבי וקל דעת בדרך כלל - הייתה מונחת בשבועות האחרונים שמיכה עבה ומעיקה של עגמומיות. כדי להבין כמה נדיר ויוצא דופן לשמוע מיינרים מביעים דעתם על “המצב", אפשר לציין עיניים דומעות אושר למחרת בחירתו של ברק אובמה וסוג של שתיקה מצוברחת וחממה לגידולים ממאירים עם בחירתו של דונלד טראמפ.
מיינרים הם חבורה סטואית ולקונית שהשקפת החיים שלה מושתתת על אידיאולוגיה אלמנטרית למדי: לא נוגעים זה בזה אלא אם מדובר בכוונה הדדית להתחבק בחיבה; לא מדברים פוליטיקה לאומית אבל חותמים על עצומות בומבסטיות נגד היוזמה הנואלת לפתוח בכפר סניף של מקדונלד'ס (ניצחנו) ונגד חנות "הכל בדולר" (הפסדנו); משתאים נוכח העלייה על הקרקע של הקו־אופ המקומי, שעד עתה היה אחד הנחותים במיין וכעת מוקם הסניף החדש שלו על 36 דונם בעלות של 4 מיליון דולר; וכמובן טינה קולקטיבית כלפי המושל פול לה־פייג' המקרטע אל שלהי כהונתו, אחרי שבדרך הטיל וטו על השתתפות המדינה בביטוח הבריאות ע"ש אובמה וניסה לזנב בחוק המניח לתושבי מיין לצרוך מריחואנה בנסיבות שאינן רפואיות.
בגלל הקרבה לגבול קנדה או כל איוולת דומה של הרשות לביטחון לאומי, נפרסו בכבישי מיין חוליות של ICE, קלגסי מחלקת ההגירה, והם עוצרים מכוניות בתואנות שווא, שהן לא פחות מפרופיילינג נחות ובוטה ביותר למי שאינם נראים כמי שהגיעו למיין לפני 400 שנה מהאיים הבריטיים. היסטורית, מיין הייתה מדינה אדומה שבשנים האחרונות הפכה סגולה עם נטייה חזקה לכחול. היא מתקדמת וליברלית בניהול חייה שלה והחלה פוזלת שמאלה במישור הלאומי. היא עדיין מקום יפה לבקר בו, אבל אנחנו מרגישים את ידו הכבדה והאדמומית של טראמפ על צווארנו.
כמנהגי בזמן זה של השנה, נפלתי בבית אחרי שנתקלתי בחושך ברהיט שהזזתי ושכחתי את מיקומו. אני ידוע כמי שאי אפשר להפיל לידו דבר, שכן ידי נשלחת מהירה כקוברה ותופסת כל חפץ טרם שהוא נשבר על הרצפה. מה שמסביר מדוע ספלי הקפה שלי כה ישנים. ליפול, לעומת זאת, מעולם לא למדתי. אין שום דבר חינני באופן המסורבל והמגושם שבו אני קורס לרצפה כמפולת שלגים. שכבתי על הפרקט בחושך כשכוכבים דולקים וכבים בעיני וערכתי אינוונטר של רמ"ח איברי. התרשמתי שכלום לא נשבר, אולי סדק או נקע, אבל המאמץ לקום היה נלעג כמו זה של סוני ליסטון אחרי הנוקאאוט שחטף ממוחמד עלי בלואיסטון, מיין, 1964. מכות יבשות בעצמות ובפרקים כואבות כהוגן, וכך צלעתי שבוע נושך שפתיים ונוטל טיילנול כאחד האדם.
בבוקר הראשון של אוקטובר הייתה רגל שמאל נפוחה פי שניים מגודלה המקורי, וד"ר זלניק שלח אותי לביקורי התקופתי בחדר מיון. ביליתי שם חצי יום, כולל צילומי רנטגן ואולטרה־סאונד לאיתור שטפי דם, ונשלחתי הביתה לסבול בשקט כמקובל בכפרנו. בדרך עצרתי בחנות היין כדי לתת את השטיק היומי. "אני אוהב בירה!", צעקתי כשופט קבאנו בעדותו, "תמיד אהבתי בירה! כולם אוהבים בירה! גם היום אני שותה בירה!".
אישה אחת עמוסה יין ליד הדלת זקרה לעברי את אגודלה ונדה בראשה בחיבה. כמה לא־מיינרים שטרם סגרו את בתי הקיץ, נדבקו לקירות בשאט נפש. בעלי הבית נתנו לי כוס יין ועזרו לי לצלוע לשרפרף שלי. כל זאת כמובן יממה לפני שמאט דיימון חיקה אותי מחקה את השופט ב־SNL, בחירה רפרטוארית שלא הוסיפה לדמוקרטים בריאות.
ב־6 באוקטובר, היום שבו נפל הפור וברט קבאנו צלח את ההצבעה בסנאט והושבע לשופט עליון, צייץ הסופר סטיבן קינג, גיבור מקומי ומי שדעתו נחשבת, "תוצאת היום: גברים לבנים מתנהגים רע: 1, צדק: 0". זה לא הזכיר חלילה את 6 באוקטובר 1973, חוץ מאותה תחושה חלולה בבטן שפעם נוספת הרעים מתנפלים עלינו ואולי נצא מזה ואולי לא. לפני 45 שנה שרדנו; השנה לא נשאר לנו זכר.
השלכת במיין היא תפאורה דרמטית לאירועים הרי גורל כמו הקרב על השופט ברט קבאנו, שהיה הקרב על נפשה של אמריקה. הקרב הוכרע ואין סיבה - חוץ ממנה הגונה של סאדו־מזוכיזם - לחזור על עיקריו. אמריקה העשירה, הלבנה והפונדמנטליסטית שנלחמה על חייה בימי אובמה, חזרה וניצחה בגדול. את תיעובם והסתייגותם האינסטינקטיבית מדונלד טראמפ, הנשיא המטורלל, גס הרוח ובעל ההתנהגות המחפירה שבא לייבש את הביצה והשלים את הפיכת וושינגטון לעיר המושחתת ביותר באמריקה, הפכה חבורת פוליטיקאים לבנים ומקשישים ברובם, ששנים רבות לא היה להם חמור לבן לרכוב עליו אל קו הניצחון, לכבשים עם שיני זאב.
בימים שבהם עשה עצמו ה־FBI חוקר עדים נוספים שיכולים היו לתמוך בעדותה של פרופ' בלייזי־פורד, היו שידורים ישירים מפורטלנד, מיין, שבה נמצאת לשכתה של הסנאטורית הרפובליקנית סוזן קולינס, התקווה הגדולה להצבעה דעתנית ומוסרית החורגת ממנטליות העדר; כעשר פעמים ביום, שזה יותר ממה שמשדרים ממיין בעשר שנים. על לשכתה צבאו נשים נחושות שבאו לספר סיפור אישי על התנכלות מינית בתקווה להפוך אותו לתנועה פוליטית אפקטיבית.
התנועה הפוליטית־חברתית ידעה הישגים רבים; ראשי גברים התגלגלו בתעשיית הבידור, הקולנוע, הטלוויזיה, הספורט וכדומה. מסעדות של שפים נזופים נסגרו. עיתונאים פוטרו. ברוב המקרים לא היה צורך ביותר מכמה תלונות מנומקות. הנוף האנושי אינו מה שהיה לפני שנה. חוץ מאשר בעולם האינטרסים הפוליטיים, שבו מנוהלת האג'נדה לשבירת גבו של האזרח האמריקאי הממוצע ולהכפפת עתידו הלוט בערפל לשיקול דעתם התועלתני והאנוכי של ממזרים חסרי כבוד: לבנים עם בריחת סידן ושער שיבה, הנאחזים בציפורני הווארד יוז בתופינים הלא נגמרים של שררה וכוח. כאחת המדינות העניות באמריקה, היית מצפה ממיין לא לסגת מחפירות חייה ההיסטוריות ולהילחם על דעתה העצמאית. סוזן קולינס שוב ירתה לנו ברגל.
הנאום שלה בסנאט בשבת שעברה גרם לרבים מאיתנו לכיב מדמם, אבל אנחנו היינו נזק היקפי. בדרכה הלמדנית, השקדנית והנפתלת, הבהירה קולינס כי היא מאמינה שהשופט קבאנו לא ניסה לאנוס את פרופ' פורד. שיש לו המזג והרקורד השיפוטי לבית המשפט העליון. והיא התרשמה שאין לו כל כוונה לשלול מהנשים באמריקה את הזכות להחליט על גופן כפי שכבר נקבע בתקדימים רבים. קולינס נבחרה לסנאט ב־1996, וככל שנושאים אליה עיניים להצבעות נאורות ומקדמות אינטרסים של מי שאין להם, כך היא מאכזבת. היה זה קולה שהעביר את חוק המיסוי החדש של טראמפ, שכבר עתה מפיל חללים. היא הניחה לגברים לבנים עשירים לשקר לה בעניין ביטוח הבריאות שבעדו הצביעה. יחסית למסורת הפוליטית המפוארת של מיין - היא אכזבה מרה.
אפרופו הדיבור החדש על מלחמת אזרחים שנייה, לא מיותר להזכיר שמיין שלחה חיילים ששילמו בחייהם ובמעשי גבורה על ניצחון הצפון. מרגרט צ'ייס מיד יצאה נגד ג'ו מקארתי וציד המכשפות שלו בשנות ה־50. הסנאטור הרפובליקני וויליאם כהן ממיין היה מזכיר ההגנה של ביל קלינטון. ג'ורג' מיצ'ל היה מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, תרם תרומה מכרעת להסכם השלום באירלנד. המושל העצמאי אנגוס קינג היה טוב למיין, והוא כעת סנאטור עצמאי וקול שפוי ושונא טראמפ מדופלם. אד מאסקי היה מועמד לנשיאות ב־1972 עד שהנטר תומפסון הרס לו את הקריירה בסיפורים על צריכת איבוגאין.
האם זה הזמן לעצור את הכל ולומר כמה חסר קולו של תומפסון בהמולה הנכלולית הכללית? כמובן. למרות עבודות העפר שעושה העיתונות, שנשאה את טראמפ לבית הלבן בניסיון להדיח אותו ולחשוף את עברו המושחת, אף אחד לא הזכיר בשבועיים האחרונים את ספרו המאכזב של בוב וודוורד שהרעיד את אמות הספים, כשם שאף אחד לא זכר את החוקר המיוחד רוברט מולר. מה משנה מה עשה טראמפ עם רוסיה, או בלעדיה, אם הוא מסוגל לדחוף לעליון שופט עם טמפרמנט שיפוטי של חוליגן בריטי, השתייכות פוליטית מובהקת, חשבון פתוח עם הקלינטונים ותיעוב גלוי כלפי הדמוקרטים שעליהם נבח בדם לבו באודישן האחרון שלו?
קבאנו הוא המשפטן שחיבר את השאלות המגעילות ביותר בשירות קן סטאר ובאמצעותו הגיעו לדיון בקווי המתאר של הפין הנשיאותי. אני גורס שהיה זה קלינטון שהפך את הבית הלבן לבורדלו סגלגל מלוכלך בעטיפות שמנוניות של המבורגרים. הילרי קלינטון לא נבחרה משום שהמפלגה הדמוקרטית לקתה בעיוורון רגעי והשליכה יהבה על שושלת נשיאותית של נישואי קרובים ושחיתות נרכשת. לא מכבר היה מי שדרש לחדול מלכנות את ביל קלינטון הנשיא השחור הראשון. קלינטון, לשיטתו, הוא חלק בלתי נפרד מחבורה של גברים לבנים מושחתים. היה זה קבאנו, אם תרצו, שפרץ את הדרך לדיון שקיימה סטורמי דניאלס עם ג'ימי קימל בממדיו הפטרייתיים והזעירים של הפין הטראמפי.
זו אינה אמריקה שאני זוכר ואוהב; זה המקום שבו נגזרה עלינו כליה בחפירות חיינו. אלה ימים מבשרים רע באמריקה, וברובם (כאשר אינני פצוע) אני מרגיש כמו ג'ון רמבו ששואל את קולונל טרטמן "מתי ייתנו לנו לנצח?". ובכן, רק כדי להיות און דה רקורד ובניסוח מדויק: השמאל, הדמוקרטים, כלומר אנחנו, לא נחווה ניצחון במה שנשאר מחיינו. לא באמריקה ולא בישראל.
***
היינו בסרט הזה לפני 27 שנה ועידנים לפני #MeToo הנחושה והאפקטיבית. מה הם החיים אם לא ניסיון נרכש ותבונה שבאה עם הגיל? בספטמבר 1991 נדרשה אמריקה לשאלה האם קלרנס תומס - מועמדו של הנשיא ג'ורג' בוש האב לבית המשפט העליון - הוא מתנכל מיני סדרתי שהתעלל בנשים שעבדו איתו ומנסה להתגנב לאחד התפקידים החשובים והמשפיעים ביותר על החיים באמריקה, או משפטן ישר וחף מפשע שאישה שדעתה השתבשה עליה קמה עליו להשמידו.
ב־1991 הייתה אניטה היל פרופ' למשפט באוניברסיטת אוקלהומה, והיא ישבה מול הסנאטורים נשואי הפנים בטריבונה מעליה, מול המיקרופונים ולאור זרקורי התקשורת ומסרה בפני חבורה סקפטית וצינית (אף אישה לא הייתה חברה בוועדה) בעלת דעות קדומות, את גרסתה לסיפורו של הגבר שבמחיצתו עבדה שלוש שנים: התנכלות מינית מתמשכת כלפיה. היל הגיחה משומקום. אף אחד לא הסית אותה להעיד או הבטיח לה גמול על טרפוד מינויו של תומס. "זה לא משהו שהייתי מתנדבת לבוא ולהעיד עליו אלמלא הייתי בטוחה במאה אחוז בצדקת טענותי", אמרה. קלרנס תומס, שהתקשה לכבוש את זעמו, טען שלא אמר ולא עשה את הדברים שהיל ייחסה לו. הוא הקרין פגיעות וכבוד רמוס. ב־23 באוקטובר 1991 הוא הושבע לשופט ה־106 בבית המשפט העליון, משרה לכל חייו.
אחרי חצי יובל על כס השיפוט לא מרפה תומס מתחושת העוול, העלבון והביזיון שנגרמו לו לשיטתו, והוא נוקם ונוטר, לא שוכח ואינו סולח. בפורום שעיקר קיומו הוא חקר האמת, תומס הוא שופט המתבצר בשתיקה שלפעמים נתפסת כנרגנת וחנוקה מזעם על סביבתו. תומס היה בהרכב שנטל מאל גור את הנשיאות ונתן אותה לג'ורג' וו. כאשר התערב העליון פעמיים בנושא שלא היה מעניינו ולא אמור היה לדון בו כלל.
בנובמבר 94', שלוש שנים אחרי מינויו של תומס, כתבו ג'יל אברמסון (לימים עורכת ה"ניו יורק טיימס") וג'יין מאייר, שתיהן תחקירניות ב"וול סטריט ז'ורנל" באותה עת, ספר בשם "צדק מוזר" ובו הציגו מידע חדש ועצמאי על פרשת תומס. היו בו ראיונות עם חבריו ללימודים מימי הקולג', ומהם עלה שהוא הרבה לתאר בפרטנות סרטי פורנו שבהם צפה וגרם אי־נוחות לבני שיחו. קירות חדרו היו מכוסים בתמונות נערות אמצע של "פלייבוי". הסתבר שחלק מהמידע הזה היה בידי ביידן כבר בעת תהליך המינוי.
ביידן היה יכול להציג את ההיבט הפורנוגרפי בעת החקירה, דבר שהיה מחסל את תומס, אבל הוא חשב שעדויות בדבר העדפותיו התרבותיות (כך כינה ביידן את האינסינואציות המיניות) של תומס היו בתחום הפרטיות, והוא העדיף לגנוז אותן. אברמסון ומאייר מצאו את חנות הפורנו שתומס היה לקוח קבוע שלה בכיכר דופונט בוושינגטון. שם שאל תומס סרטים. אם היה המידע הזה מגיע לידי הוועדה בעת ההצבעה, לא היה נבחר תומס לעליון. הוא נדחק פנימה בקושי ברוב זעום של 52-48. סנאטורים רבים הודו כי הצביעו בניגוד לנטיית לבם מכיוון שלא היו להם די נתונים כדי להחליט.
***
מומלץ לחשוב על בית המשפט העליון כעל מפלטם של שני שופטים שהתגנבו על גבי גל פוליטי עכור להרכב מורם מעם. הקרנתו הרדיואקטיבית של תומס נחלשה במהלך 27 שנות שיפוט, אף שאינו חביב המורה. ברט קבאנו, במיוחד אחרי מופע האימים שלו בסנאט, לא יוכל שלא לגרום לעמיתיו להתגרד בעוז ולחשוק במקלחת רותחת. לא צריך הרבה יותר מקריסתה הבריאותית המתאחרת של רות באדר־גינזבורג, כדי שהנשיא הכי מושחת בהיסטוריה ימנה שופט עליון שלישי. ההרכב הזה עלול להסיג את הישגי עשרות השנים האחרונות, ועלטה גדולה תכסה את אמריקה.
עבור נביאי זעם של מלחמת אזרחים שנייה כתום פרידמן ב"ניו יורק טיימס", מינוי קבאנו, ההתיישרות עם רצונו של טראמפ והשלמת המהפך של הרפובליקנים ממפלגתו של לינקולן למפלגה תאוותנית, שבורת מצפן ונטולת מעצורים, הם עילה לאייר את קווי החזית העתידית ותנועת הכוחות. למרות תפיחה משמעותית בחברות בה, גילתה תנועת #MeToo את מגבלות הכוח.
רכבת השדים של קבאנו הבהירה לנשים שכוחן עומד להן במקום שבו התחשיב הוא כלכלי, חברתי, מוסרי ומאוים באחוזי צפייה. הן אינן מסוגלת לחדור את קרום הרוע הקשוח של לינדזי גרהאם, מיץ' מקונל, אורין האץ', צ'אק גראסלי ואחרים, משום שאין כמו גבר לבן, זקן ועשיר הנהנה מתמיכה פוליטית לשבור את גווה הרצוץ של הדמוקרטיה האמריקאית ולהשיק את תקופת הקרח שלה. אבות האומה כתבו חוקה ובנו שיטה של איזונים ותיקוני דרך, אבל כדי שאלה יפעלו כשורה, יש צורך במידה מינימלית של כבוד לעבר ולפרוטוקול. טראמפ רמס את כל אלה. שבר כל גבול של טעם טוב ומוסר. העניק לרעים בפוליטיקה האמריקאית את האמונה שהגיע תורם של הדמוקרטים להיות בחבית. הדמוקרטים בתורם כשלו בכל צעד ותעלול בחודשים האחרונים, והם מצפים שבוב מולר יציל אותם.