אין שום קוד תרבותי שמאפשר לתוקף לפרש דחייה כהסכמה

אישה עירומה שרועה על בטנה בין בקבוקי אלכוהול. מישהו מעלה את התצלום לרשתות החברתיות וטוען שמדובר בפרופ' כריסטין בלייזי־פורד, מי שהתלוננה נגד השופט ברט קבאנו, בעת שהיה מיועד למשרת שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. האידיוט שהעלה את התמונה מכריז: "מגיע לה אוסקר על העדות בסנאט". הגולשים מגיבים, אבל גם מי שמסתייג ממסקנתו תולה זאת בעילה הטכנית שלפיה מדובר בפוטושופ. למרבה הצער כמעט אף אחד לא מעלה את הטיעון המתבקש שלפיו גם מי ששתתה לשוכרה, התפשטה והתעלפה, יכולה להיות קורבן לתקיפה מינית. אז האם הטרדה מינית היא שאלה של השקפה? 
 

בשפת הפייסבוק "אינפרדתי" בתוך זמן קצר את הגולש שהעלה את התמונה, אף שאין זה ממנהגי: אני נוהג לשמר את חברי ברשתות החברתיות, גם את מי שדעותיהם משוקצות בעיני. אבל הפעם הגבתי מהבטן. "ונניח לרגע שזאת היא בתמונה", כתבתי לדביל, "האם זה אומר שלא הותקפה?" - ולחצתי על הכפתור שמפסיק את החברות.
 

יחד עם זאת, אי אפשר היה להתעלם מהקשר שעושים חלק מהגולשים בין מה שנתפס בעיניהם כ"הפקרות מינית" (שהיא תמיד נשית. גבר יכול להיות הולל, אפילו לבגוד, אבל הוא לעולם לא יהיה "מופקר") שהיא החטא, לבין העונש בדמות תקיפה מינית. לפעמים מדובר בהבדלים תרבותיים: אני זוכר איך פעם סיפרה לי מישהי, עדיין נרעשת, איך הותקפה באחד מחופי סיני. היא וחברתה השתזפו ללא חלק עליון ומצאו את עצמן מוקפות בבדואים צעירים שכוונותיהם נראו מאוד ברורות.

ברגע האחרון, לתחושתה, הן ניצלו מאונס אחרי שמישהו הזעיק את בעל מתחם החושות. בעיני הכמעט־אנסים שגדלו והתחנכו בחברה שבה נשים מכסות עצמן מכף רגל ועד ראש, אישה שמשתזפת בחזה חשוף מותרת לכל גבר, אלא אם כן יש בסביבה מי שיגן עליה. הלקח שלי מהסיפור הזה היה שכרגיל לפעמים מוטב להיות חכם מאשר צודק: הזכות של כל אישה לרבוץ על החוף ללא חלק עליון אינה מבטלת את העובדה שמוטב לעשות זאת בחופי הריביירה הצרפתית, למשל, מאשר בחופי סיני.

 

באופן פרדוקסלי זה מחזיר אותנו למינוי של קבאנו: השאלה אם הטריד מינית או לא היא משנית בעיני (וככל הנראה גם בעיני תומכיו או מתנגדיו), מה שחשוב הוא המטען הערכי שהוא מביא עמו למוסד השיפוטי שהוא אולי החשוב בעולם. שמרנות. עלי להודות שגם אני לעתים נמלט אל מחוזות השמרנות, אם כי שמרנותי היא נוסטלגית ולא ערכית: אני מתגעגע לגבר הישן, ויחד עם זאת בעיני מה שמותר לגבר מותר גם לאישה, ולהפך. שוויון זכויות מלא בפני החוק ללא הבדלי מין, הוא מאבני היסוד של חיים נאורים. 
 

מכאן והלאה יכולים כל פרט, משפחה או קהילה, לנהוג (כמעט) כאוות נפשם: מי שמבקש להחיל על בריכות השחייה בקריית ארבע או ברהט חובת רחצה מעורבת אינו מצעיד איש לעבר הנאורות, אלא כופה את אורחות חייו על ציבור שלא מעוניין בהם. זו כפייה דתית (של הדת החילונית־ליברלית) לכל דבר, ומעבר לכך שהיא פסולה בעיני, היא גם לא חכמה: הציבור שחש מאוים, יצמיח מתוכו את השופט העליון השמרן הבא. 

ברשותכם, בואו נצא לרגע מהבריכה ברהט ונחזור לשאלת המפתח של הטור הזה: האם הטרדה מינית היא שאלה של השקפה? כאן צריך לחלק את התשובה לשניים: אווירה של הטרדה מינית היא שאלה תרבותית. לפני 30 שנה, עת הייתי חייל, התקבלה כל חיילת שנכנסה למאהל הפלוגתי בקריאות קצובות "רוצים לזיין". כיום זה נחשב (ובצדק), למטריד מאוד. בשעתו זו הייתה הנורמה, עת אפילו צ'אפחה קטנה על הטוסיק נחשבה למעשה שראוי לכל היותר לגערה. 
 

רק שהחלק השני הוא המשמעותי בעיני: אווירה יכולה להשתנות לפי נסיבות הזמן, המקום ומנהגיו. אבל מעשה של תקיפה מינית הוא לעולם בלתי חוקי בעליל, וממש כמו "פקודה בלתי חוקית בעליל", הוא "דוקר את העין, מקומם את הלב ודגל שחור מתנוסס מעליו". אין שום קוד תרבותי שמאפשר לתוקף לפרש דחייה כהסכמה, פחד כתשוקה והסתייגות כהזמנה, ואין זה משנה מה הרקע שלו. 
 

לכן השלכתי את המטומטם ההוא מכל המדרגות הווירטואליות שלי, שעליהן אני משאיר גם כאלה שבטוחים ששמעון פרס הוא שירה ביצחק רבין. אני לא יודע אם קבאנו אכן תקף את בלייזי־פורד (וכנראה שאיש לא יידע לעולם), אבל מי שחושב שתמונתה, שיכורה ועירומה, היא הוכחה לכך שלא ייתכן שהיו דברים מעולם, הוא בעיני דוחה.
 

אגב כך, חובה לציין שמדובר במלאכת פוטושופ מרושעת במיוחד, שהעובדה שתומכי טראמפ הפיצו אותה בהתלהבות שכזאת, היא בעיה גדולה בהרבה ממעשים שהיו או לא היו לפני 35 שנה.