שלושה שופטי בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן, ניל הנדל וענת ברון הוכיחו השבוע שמבקריו הרבים של העליון צודקים: בית המשפט ניכס לעצמו סמכויות לא לו ומנצל אותן כדי לפעול בזירות שלשופטים אין מושג ירוק בהן. ביום רביעי קיימו שלושת השופטים דיון בערעור החלטת משרד הפנים לגרש מהארץ את לארה אל־קאסם, מי שכיהנה כראש ארגון סטודנטים למען צדק לפלסטין (SJP) באוניברסיטת פלורידה. החלטת הגירוש של משרד הפנים עולה בקנה אחד עם התיקון שאושר בשנה שעברה לחוק הכניסה לישראל, ולפיו נאסרת כניסתם לישראל של פעילי קמפיין החרם.
במהלך הדיון השופטים העירו מספר הערות המפגינות בורות מוחלטת הן לגבי מהות ארגון SJP והן לגבי מהות קמפיין החרם שאותו מוביל הארגון בארה"ב ובעולם המערבי בכלל. הערות אלה הוכיחו מעל לכל ספק כי שופטי העליון אינם כשירים להפעיל את הכוח שתפסו ללא סמכות: ביטול פעולות חוקיות של ממשלת ישראל על זרועותיה הביצועיות.
קמפיין החרם, קרי ה־BDS, קורא להטלת חרם, ביטול השקעות והטלת סנקציות על הקהילה היהודית הגדולה בעולם היא מדינת ישראל. הוא פועל כך משני טעמים: כדי לגייס תמיכה בארה"ב ובעולם המערבי כולו לטענה כי ליהודים אין זכות להגדרה עצמית ועל כן למדינת ישראל אין זכות להתקיים; וכדי להפוך יהודים בחו"ל שתומכים בזכות הקיום של ישראל למנודים.
קמפיין החרם הוא הקמפיין האנטישמי הפעיל והחזק ביותר בעולם המערבי. לנוכח זאת נשאלת השאלה: כיצד פעילי הקמפיין האנטישמי מונעים מאחרים להכיר במהות הגזענית של אותם פעילים? ובכן, על מנת להימנע מלהיתפס כגזענים פעילי קמפיין החרם אימצו שיטות רבות שנועדו להסתיר את מהותם ומטרותיהם.
ראשית, הם מתעקשים לומר כי הם אינם קוראים לחרם נגד ישראל ככלל, אלא מחרימים את ממשלת ישראל וכל מי שמשתף עמה פעולה. במילים אחרות, הם לא מחרימים את ישראל. הם מחרימים את כל הישראלים ואת כל עמיתיהם היהודים בתפוצות.
שנית, פעילי BDS טוענים כי הם אינם מנדים את ישראל והישראלים באופן ספציפי או כללי. הם פשוט "מבקרים" את המדינה היהודית ואת אזרחיה. הם לא פועלים לנידוי ישראלים כאשר הם קוראים ליטול מהם את הזכות ללמוד, ללמד, או להציג את עמדותיהם באופן חופשי בזמן שהם לומדים או מלמדים. פעילי החרם רק "מבקרים" את היהודים כאשר הם מקיימים הפגנות מחוץ לכיתות הלימוד שלהם ופועלים לגרש יהודים מהחיים בקמפוסים.
כמו כן, פעילי BDS טוענים כי הם אינם מנסים לגרום לפשיטת רגל של חברות ישראליות כאשר הם דורשים מאוניברסיטאות ומועצות ערים למכור את המניות שלהן בחברות ישראליות ודורשים מחנויות להסיר מוצרים ישראליים מהמדפים. הם בסך הכל "מבקרים" את מדיניות הממשלה הישראלית.
כאשר בשנה שעברה 50 ארגוני סטודנטים באוניברסיטת ניו יורק חתמו על עצומה של ארגון SJP להחרים את שני הארגונים הפרו־ישראליים בקמפוס, הם לא ניסו לנדות אותם. הם רק מתחו "ביקורת" לגיטימית מהסוג המקובל בחברות פתוחות.
האמת מאחורי ה־SJP
קמפיין החרם פועל בשתי זירות במקביל: ישראל והמערב. במערב מקדמים פעילי חרם שנאת יהודים באמצעות נידוי, הפחדתם והשתקתם של סטודנטים, מרצים, פוליטיקאים וקבוצות (במיוחד של יהודים) שתומכים בישראל. בישראל, פעילות BDS מתמקדת בהפקות תיאטרון פוליטי. הפעילים מנצלים את ישראל ואת הישראלים והפלסטינים כתפאורה בבימוי הפקות שמציגות יהודים ישראלים כמרושעים ואת ישראל כמדינה בלתי לגיטימית, שאינה ראויה להתקיים.
לנוכח אופי הפעילות שלהם, פעילי חרם כמו אל־קאסם שמגיעים לישראל עושים זאת משני טעמים: בימוי תיאטרון אנטי־ישראלי והגברת אמינותם כ"מומחים" לרשעות ישראל והיהודים. אפשר לסמוך עליהם, כי הם היו פה. הם טעמו את נחת זרועם של הקלגסים הציונים. וזה מביא אותנו לאל־קאסם, שהעדיפה לשבת במעצר בנתב"ג במקום לעלות על טיסה הביתה ולהמתין בנחת עד שהתהליכים המשפטיים ימצו את עצמם. ההתנהגות של אל־קאסם, לקראת נסיעתה לארץ ומאז שנחתה בבן־גוריון, מבהירה כי התכלית הבלעדית של שהותה כאן היא הפקת תיאטרון אנטי־ישראלי. לפני שרכשה את כרטיס הטיסה שלה היא מחקה כמעט את כל האזכורים של פעילותה הענפה בשירות קמפיין החרם מחשבונותיה במדיה החברתית. ומה מניע יו"ר ארגון חרם לעשות זאת? מן הסתם הרצון להקשות על שלטונות המדינה לגלות את זהותה.
ברגע שנמנעה כניסתה לארץ, אל־קאסם פנתה להפקת הצגת התיאטרון העוין שלה. תביעתה להיות מעוכבת וההופעה המיידית של צוות עורכי דין מנוסים (ויקרים) וצבא התומכים שלה בתקשורת השמאלנית ובשמאל הפוליטי מצביעות בבירור על כך שהיא ועמיתיה התכוננו מראש לאפשרות כי תעוכב לקראת גירוש והכינו תוכנית לניצול האפשרות לטובת קמפיין החרם.
וזה מביא אותנו לסוגיה השנייה: הארגון שלה. ה־SJP הוא הארגון האלים והמסוכן ביותר כיום לחיים יהודיים חופשיים בקמפוסים במערב, בדגש על ארצות הברית. הוא מוביל את הקריאות להטלת חרמות על ישראל, ישראלים, סטודנטים ומרצים פרו־ישראלים בקמפוסים. SJP מפיק את כל ההפגנות האלימות, מפיץ את כל החומרים המסיתים נגד ישראלים ונגד היהודים שתומכים בישראל בקמפוסים בארה"ב.
הארגון הוקם ב־2001 על ידי חאתם בזיאן, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה. עברו של בזיאן משרטט את ההיסטוריה הארגונית של חמאס באמריקה: הוא היה חבר הנהלה של שלושה ארגוני חזית של חמאס - קרן ארץ הקודש (Holyland Foundation), לבבות חביבים (Kind Hearts) והאגודה האסלאמית למען פלסטין (Islamic Association for Palestine). בשנת 2008 קבע בית משפט פדרלי ששלושת הארגונים גייסו והעבירו מיליוני דולרים לחמאס, אל־קאעידה והג'יהאד האסלאמי.
SJP לא קיים על הנייר. הוא לא עמותה רשומה. כפי שג'ונתן שאנזר, בעבר חוקר הפעילות הכלכלית של ארגוני טרור במשרד האוצר האמריקאי, חשף בעדות פתוחה בפני הקונגרס ב־2016, בזיאן הקים ארגון שנקרא American Muslims for Palestine, וכל חבריו הגיעו משלושת ארגוני החזית של חמאס. AMP הוא הגוף שמכתיב את הפעילות של SJP, והוא הארגון שנתן את ההוראות לאל־קאסם כאשר עמדה בראש SJP באוניברסיטת פלורידה.
במילים אחרות, SJP הוא השלוחה הפוליטית של חמאס בארה"ב. וכפי ששלטון חמאס בעזה פועל להשמדת ישראל באמצעות טילים ושריפת דרום הארץ, SJP פועל להשמדת ישראל באמצעות קידום שנאת ישראל ועם ישראל בארה"ב וארצות המערב.
במהלך הדיון בערעורה של אל־קאסם השופט פוגלמן ביטל את חשיבות SJP, כששאל כיצד מתיישבת ההחלטה למנוע כניסתה של אל־קאסם לארץ עם "העובדה" ש־SJP הוא ארגון קטן, "לא רוצה לומר קיקיוני", לדבריו. שלושת השופטים קיבלו כאמת צרופה את טענתה של אל־קאסם שהיא כבר לא פעילה בקמפיין החרם ואף השתמשו בעובדה שנרשמה ללמוד כאן כהוכחה לכך.
בדבריהם הפגינו השופטים בורות מוחלטת לגבי מאפייני ושיטות העבודה של הקמפיין האנטישמי החזק והמסוכן ביותר בעולם המערבי. הם לא טרחו ללמוד דבר לפני שבאו לשפוט את הפעילות של ממשלת ישראל. המדינה לא צריכה להוכיח כי אל־קאסם ממשיכה לפעול למען קמפיין גזעני זה. היא הוכיחה זאת מעצם התנהלותה לקראת בואה לארץ ומאז נחיתתה. מה שכן, שופטי העליון הוכיחו שוב השבוע כי המשימה הדחופה ביותר של ממשלת ישראל היא ליטול מהם את הכוח להתערב בהחלטות הממשלה המתקבלות לפנים משורת הדין.
הטור נכתב לפני החלטת בית המשפט העליון לאפשר לאל קאסם להיכנס לארץ