ברור שאלמלא הייתה מירי תמנו מתעוררת בבהלה מהאזעקה וטסה עם הילדים לממ"ד, היינו נמצאים עכשיו במקום אחר לחלוטין. לא צריך הרבה דמיון כדי להניח מה היה מצבם של דיירי הבית אחרי פגיעת הטיל. בנסיבות איומות שכאלו, עוד לפני פרסום תמונות הלוויות הייתה מתקבלת החלטה בירושלים לעשות את מה שנמנעים לעשות כבר הרבה זמן: להכות בעזה בכוח רב מאוד, להפציץ באופן כואב וקטלני, להכניס כוחות קרקעיים, ובכל מקרה לשים קץ לכללי המשחק האומללים שמכתיב חמאס. בין היתר: לירות בכל מי שמתקרב לגדר, לרסס גז מדמיע ממטוסים קלים על המפגינים ולהטביע כל סירה שמגיעה לגבול הימי שלנו. כל מה שצריך היה לעשות מלכתחילה ולא נעשה, כל מה שהוא תגובה טבעית של הנהגה שאינה מפוחדת מהצל של עצמה, ושל צמרת צבאית שאינה מסורסת בגלל קונספציות מעוותות.
לכן לו חלילה היו נופלים קורבנות בבאר שבע, היינו יוצאים למבצע צבאי מהסיבות הלא נכונות: או משום שהפוליטיקאים והגנרלים היו מפחדים מזעם הציבור, או משום שהיו נושמים לרווחה כי סוף־סוף לא יבואו אליהם בטענות כשייהרגו חיילים. כשנכתבות השורות האלו, עדיין לא ברור מה נעשה נגד עזה כתגובה, סביר שלא נעשה דבר משמעותי. אבל גם אם נעשה, הטרגדיה היא שלא פעלנו מלכתחילה כאילו נפגעה משפחת תמנו ונפגעו הרבה משפחות אחרות.
כך, ההחלטה של מירי תמנו היא שהכתיבה מה יעשו ממשלת ישראל וראשי צה"ל, לא ההחלטה של מי שנבחרו ומונו כדי להגן עלינו. כך אלו שמובילים אותנו הרוויחו השבוע "מרחב תמרון" כדי להמשיך לא לעשות את מה שצריך לעשות. כי כדי למנוע את שיגור הטיל לעבר בית תמנו היה צריך לקבל החלטות כבר מזמן, עוד כשהוכחו התוצאות הפטאליות של הסכמי אוסלו ו"ההתנתקות" ומיד כשהתברר כי הקמנו ישות טרור בדרום שלעולם לא תפסיק להבעיר את האש נגדנו.
המהפך של ליברמן
בבוקר שלפני הפגיעה בבאר שבע נסע שר הביטחון אביגדור ליברמן לפיקוד הדרום, כדי להצטלם ולהצהיר ששברו את הכלים. שם הוא הודיע שחמאס חצה כל גבול ביום שישי האחרון ושחייבים להכות בו קשות. ליברמן אמר דברי טעם. אכן, עם שפוי לא יכול לקבל התקפות יומיומיות על גדרותיו, שריפת יערותיו ושדותיו, ומשלוח פצצות מחוברות לבלונים עמוק לתוך המדינה. עם שפוי לא מאפשר לאויב להתעצם ולשכלל את יכולות התקיפה שלו, וטילי הגראד המשופרים שהכו השבוע הם בהחלט לא המילה האחרונה.
אלא ששום דבר חריג לא התרחש ביום שישי האחרון ולא הייתה לליברמן כל סיבה להתעורר דווקא עכשיו מהשיתוק שאחז בו מאז התיישב בכורסת שר הביטחון. כמובן, חוץ מהתרחשות שונה לחלוטין: הבחירות המסתמנות שבפתח. ליברמן, כמו כל המערכת הפוליטית, הגיע למסקנה שבנימין נתניהו נחוש ללכת לבחירות, ולכן הזדרז לחזור להיות המנהיג התוקפני של ישראל ביתנו, מחשש שיימחק בקלפי. שוב התברר מה מדריך את מהלכיו של המנהיג מנוקדים.
אלא שאם אכן החליט ראש הממשלה להפוך שולחן ולהקדים את הבחירות, בקרוב ניתקל גם בשינוי פוזה דרמטי מצדו. כבר היום לבש ראש הממשלה את הבטלדרס ויצא לדרום, תוך הטחת איומים נחושים בחמאס. בינתיים, כרגיל, מדובר במשפטים ריקים מתוכן. אבל נא לא להיות מופתעים אם הרמטכ"ל סוף־סוף יקבל פקודה לשנות כיוון. זו כנראה תהיה הוכחה סופית שהפור נפל, שנתניהו החליט לפזר את הכנסת.
כך, שוב, גם הפעולות החיוביות שאולי יגיעו בקרוב, יגיעו מהמקום הלא נכון. לא משום שאסור לשאת עוד את הטרור בדרום, אלא כדי לא לחטוף מאותם בוחרי ליכוד שלא ניתן לעבוד עליהם. ואסור לשכוח שעצם ההחלטה ללכת עכשיו לבחירות, אם אכן תהיה כזו, תהיה חמורה ומגונה בפני עצמה. כי אין באמת סיבה לקצר את ימיה של הממשלה, חוץ מרצון לנסות לחמוק מהעמדה לדין.
האמת של ביטן
כל המערכת הפוליטית מיהרה להתנפל השבוע על דוד ביטן, שהעז להעיר כי מקור השיתוק בדרום נובע מצמרת הצבא והוסיף שהקבינט לא יעז להורות על מבצע צבאי כשהרמטכ"ל ואלופיו מתנגדים לכך. לצד הבעות הזעזוע והגינוי מהאופוזיציה החסודה שלנו, גם ראש הממשלה ושר הביטחון הוציאו הודעות תמיכה ללא מצרים בראשי צה"ל.
אלא שביטן, עם הלשון המשתלחת שלו, שיחק השבוע את הילד שמעז לזעוק כי המלך עירום. כי נכון שהממשלה היא שאמורה לקבוע מדיניות, ואין ספק שכבר מזמן היה עליה לתת פקודה לצבא להחליף אפליקציה. אבל זה לא משנה את העובדה שצריך להיות מנהיג בעל שיעור קומה כדי להתייצב מול ראשי מערכת הביטחון ולומר להם את האמת - אתם טועים ומשותקים.
צריך להיות עשוי מברזל כדי להורות להם להתעשת ולחזור להיות גנרלים במקום דיפלומטים. צבא ההגנה במקום צבא ההכלה. מנהיג מהסוג הזה, למרבית הצער, לא יושב אצלנו ליד ההגה ולא קיים בכל ספסלי האופוזיציה. ולכן המדיניות שנקבעת עד כה נשלטת על ידי המטכ"ל, והרוח שנושבת שם מסוכנת מאוד.
הכזב של האופוזיציה
בנשף המסיכות הזה אסור לפטור מאחריות את ראשי האופוזיציה, כמו גם את הפרשנים הקרובים לדעותיהם. בכנסת עדיין יושבים אנשים האחראים באופן ישיר לבניית המבוך הפטאלי שאליו נקלענו בדרום ובמרכז. מי שגרמו ליצירת המשוואה הכמעט בלתי פתירה שנובעת מהכנסת אש"ף ללב הארץ והבריחה מגוש קטיף.
ציפי לבני, למשל, ברוב חוצפתה, היא אחת האחראיות המרכזיות לאסון "ההתנתקות" וזה שנים מקדמת נלהבת של ענייני האויבים שלנו מרמאללה. יאיר לפיד, גם הוא מהתומכים המובהקים של אוסלו ו"ההתנתקות". וכך עוד רבים ממתנגדי הממשלה משמאל.
אלו היו חייבים לגלות נמיכות קומה וצניעות מיוחדת, מכיוון שממש לא פשוט להיחלץ מהביצה הטובענית שהם הכניסו אותנו לתוכה. חלק ניכר מהשיתוק שפשה בצמרת המדינית והצבאית נובע מהידיעה שכל מהלך נכון שנבצע בדרום ובמרכז יוביל בהכרח לעימות נרחב ודרמטי, כזה שיסתיים רק עם הכחדת שתי ישויות הטרור שהקמנו לנו בעזה וביו"ש.
אלא שנשאי אוסלו ו"ההתנתקות" ממשיכים להטיף ולהוכיח. אף על פי שהם גם אחראים לבלבול המושגי שהטילו אנשי אוסלו ו"ההתנתקות" על לובשי המדים והפוליטיקאים. בלבול מוחלט בין אויב לפרטנר, בין מפגין לטרוריסט, בין הסדרה להכנעה, בין היגיון בסיסי לחלומות בהקיץ.
מגונים מכל הם אותם פוליטיקאים ופרשנים שדוחקים בממשלה להפיל את חמאס כדי להשליט שם את אבו מאזן. מדובר באנשים שלעולם לא יצליחו להסיק מסקנות רציונליות בגלל הערפול המשיחי שאופף את מוחם. שומר נפשו ירחק מהם.
דווקא בגלל זה צודק נתניהו שהוא נזהר מלהפיל את חמאס כדי לפנות מקום לאבו מאזן. אבל זו לא סיבה להיכנע ולהשתעבד לממלכת הטרור של עזה. במיוחד כשדווקא נתניהו הוא שמשמר את ממלכת הטרור של רמאללה במקום לחתור למיטוטה.