נכון שכולם עושים את זה, אבל מתישהו מישהו יצטרך להיות אמיץ דיו כדי להפסיק לשקר לציבור, לא למכור אמת חלקית או אמת לשעתה אלא פשוט לומר את האמת כפי שהיא, ולאמת יש כוח מאגי שאם מכירים בו הוא אמור לגבור על כל הספינים. האמת היא, למשל, שעל אף מריטת העצבים המניפולטיבית מכיוון עזה, אנחנו לא רוצים מלחמה כרגע, כך שכל האמירות הקרביות של אביגדור ליברמן, נפתלי בנט או כל ח״כ מזדמן שמחפש ליקוק זריז לבייס, הן שקר. השקר הזה ברור גם לתומכי הימין, שמודים בימים האחרונים שהפער בין המעשים של הממשלה לדיבורים שלה הוא כבר לגמרי בלתי סביר.
זה פרדוקסלי כי דווקא מגיע לממשלה ח״ח על המעשים, על כך שהיא מצליחה לפעול בריסון ובשיקול דעת, על כך שיש לה סדרי עדיפויות, שהיא מכירה בבעייתיות שנרקמה בצפון, ושהיא מבינה שחמאס ומממניו רוצים לגרור אותה למלחמה שתסייע להם נקודתית, אבל לא תניב עבורנו דבר חוץ מהרוגים ופגיעה תדמיתית. האמת פשוטה: כרגע נעשה כל שביכולתנו כדי לא ליפול למלכודת הזאת, ועם זאת נגדיר בבירור מה עושים כשבצד השני חוצים קווים אדומים. אז למה אף אחד לא אומר זאת?
אולי יש בעיה עם האמת, כי כשאומרים אותה צריך להכיר גם בפגמים. הרי יש מחיר למדיניות הזאת: תושבי העוטף נחנקים מעשן השריפות, מטריפים אותם עם האזעקות. את המחיר משלמים אזרחים, לא פוליטיקאים, וכשלא מכירים בסבל של האזרחים ורק מוכרים להם שקרים, הבעיה איננה מתמוססת. להפך, היא מתעבה ואז גואה ומתהפכת, כי יש גבול לכמות הבולשיט שאנשים יכולים להכיל.
אבל הרטוריקה הפכה כולה לתעמולה. הרטוריקה שאימץ ראש הממשלה היא שהכל נפלא. אז להזכיר במילה את תושבי עוטף עזה בנאום פתיחת מושב הכנסת? חס ושלום. מי האידיוט שיעשה דבר כזה. עדיף להגיד ש־89% מרוצים ו־11% חמוצים. עדיף להתעכב על משמעויות ההטיה של גנוב־מגניב כי זה משעשע, ועד שיורים טיל על באר שבע זה גם משכיח את בעיית עזה לכמה רגעים.
הרטוריקה שלועגת לכל מי שלא חושב שהכל נפלא כנראה ממכרת, אבל כמו כל חומר ממכר מומלץ לדעת מתי להפסיק כדי לא לקחת מנת יתר. לקרוא לחולת סרטן ״משעממת״ כי היא העזה להתפרץ לנאום ראש הממשלה בקריית שמונה על היעדר תשתית רפואית, לדוגמה, זה לחצות קו. לסרב להתנצל גם כשמהימין מעירים לך, זה לחצות קו נוסף. לנתניהו כדאי להיזהר, כי אומנם הרטוריקה עבדה כמו שעון עד כה, אבל נראה שהוא התחיל לקנות בעצמו את הסחורה שהוא מוכר.
אלה שמנגד
מזלו של נתניהו כרגע שהאופציה מנגד לא בדיוק קוסמת, בלשון המעטה. "הימין מציע שנאה והסתה, אז אנחנו חייבים להמשיך להציע שלום ואהבה", כך צייץ השבוע עיתונאי המזוהה עם השמאל, אפרופו הפער הבלתי סביר בין מילים למעשים. הבעיה של השמאל היא שהוא משקר לא פחות מהימין, ויש משהו מעט מביך באנשים שלא רואים את עצמם. בשמאל לא מציעים ״שלום ואהבה״ כבר שנים רבות. מתישהו פשתה שם האמונה שסובלנות צריכה להיות שמורה למגזרים ספציפיים, וקבלת האחר אינה כוללת מתנחלים, דתיים ובאופן כללי ימנים. באלה האחרונים יש להשתלח במלוא עוצמת ההכללות, ההתנשאות והסופרלטיבים השליליים.
כשאנשי ״בצלם״, לדוגמה, שולפים את השטיק השקרי כדי לקושש כמה תרומות, מן הראוי שכולנו נכיר בזה. כן, מותר להם מבחינה חוקית ו״חופש הביטוי״ וכל שאר הססמאות, אבל מה פתאום לגבות אותם? כשמישהו הולך להעיד באו״ם נגד ישראל, שלדידו מפירה זכויות אדם באופן שהוא פשוט לא מסוגל להכיל, מומלץ שכולנו נפנה את תשומת לבו למה שעשה האו״ם השבוע בכל מה שקשור לזכויות אדם.
השבוע מונו למועצת זכויות האדם של האו״ם מדינות חברות חדשות, בהן אריתריאה. כן, זאת שאזרחים נסים ממנה ומחפשים מקלט בישראל. גם הפיליפינים הצטרפה כחברה למועצה, וכשהנשיא שלה ביקר בישראל, קפצה יו"ר מרצ וקראה לנשיא ראובן ריבלין להחרים אותו. על מועצת זכויות האדם של האו״ם, לעומת זאת, היא אמרה מילה. גם בחריין, בנגלדש, קמרון וסומליה מונו כחברות במועצה המוסרית בעולם. לאור זאת, עדות ״בצלם״ נראית פחות קדושה מכפי שמסנגריה היו רוצים שנחשוב, וכאמור, השמאל משקר לא פחות מהימין. הוא פשוט עושה זאת פחות טוב.
ומה לגבי האופוזיציה? אבי גבאי צייץ השבוע: ״נמאס מממשלה שמחזקת את החמאס, נמאס מהכישלונות הביטחוניים של נתניהו ונמאס מקבינט שמערב פוליטיקה בביטחון המדינה״. אכן נמאס, אבל גבאי שכח לציין מה הוא מציע. גם הוא נגרר אחרי הספינים, ולכל ספין של הממשלה הוא מציע ספין נגדי במקום את האמת, והאמת היא שכרגע הריסון מול עזה הוא נכון, והוא מתאפשר דווקא משום שיש ממשלת ימין. האזרחים לא היו מאפשרים זאת לממשלת שמאל.
הכי חכם יהיה להמשיך להימנע מעימות, אבל עם זאת להניח הצעה נדיבה בפני חמאס. אם חמאס יגיד כן, הרווחנו שקט ללא מלחמה. אם יסרב, נוכל להראות לעולם ששוב ניסינו, אבל אין עם מי לדבר. האופוזיציה לא צריכה לקפוץ על כל אמירה של הממשלה אלא פשוט להציע אלטרנטיבה לדרך טובה יותר.
מבעד לרטוריקת השקרים, אין הבדל אמיתי בין השמאל לימין ברמת הפתרון הביטחוני, אבל דווקא משום כך צריך פה ממשלה אחרת. הוויכוחים נעשו יותר סוערים וקוטביים, אבל התרחקו מהאמת. הם בעיקר מפלגים, כך שאם נניח לרגע גם למלחמה הצודקת הידועה בכינויה רק־לא־ביבי, נגלה שיכולה להיות פה ממשלה אחרת גם אם נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, כפי שכרגע הסקרים מנבאים.
לאחרונה נשמעים קולות מהמרכז־שמאל ששואלים את עצמם בכנות: בהינתן המצב הנוכחי, מה עדיף? שנתניהו שוב ירכיב גוש עם בנט והחרדים או שיקים ממשלת מרכז־ימין שפויה והדוקה עם לפיד או גנץ ושתי מפלגות קטנות (כולנו, לוי־אבקסיס?) לפי מה שנראה כרגע, זה הרע במיעוטו. ויכוחי השמאל־ימין בכל מקרה מוכרים לנו רק שקרים, ונוכח הפילוג שנוצר עדיפה ממשלת מרכז כדי שראש הממשלה לא יירצה רק את הימין הקיצוני והחרדים. פרט לכך, בואו נודה באמת: גם אם יקרה נס ומועמד מרכז־שמאל ינצח בבחירות ויצליח להרכיב קואליציה, היא תהיה בנויה מהרבה שברי מפלגות ותהיה תלויה בסחטנות החרדים ולא תצליח לשלוט.
ויכוחי השמאל־ימין טרללו אותנו, ודווקא משום כך אולי הממשלה האידיאלית לא תהיה ההפך הגמור אלא פחות סחיטה, פחות מפלגת, כזו שמסוגלת מדי פעם גם לומר את האמת. ממשלה שמייצגת את דעת הרוב בנושאים רבים יותר, שתפרק את מונופול הגיור שמאמלל את העולים מרוסיה ומרחיק מאיתנו את יהדות התפוצות, שתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בערים הגדולות, שתפעל להסדר שיתאים לנו מול הפלסטינים, ושלא תתקע אותנו בין הפטיש לסדן של ססמאות ״שתי מדינות" או הסטטוס־קוו שלא באמת קיים.