השתיקה שאחרי

אני תמיד נזהר בביקורת כשזה מגיע לרבין. מטיל ספק בעמדותיו, אבל דואג שזה יהיה פושר. 
אני זוכר תמיד את האחריות הפנימית שגילה מחנה תומכי רבין, שבאותם ימים לא פירקו את העם 


לפני 23 שנים קרה דבר שלא האמנתי שיכול לקרות בתוככי מדינה יהודית ולהתבצע על ידי אדם מעם ישראל: ראש ממשלה נרצח על ידי יהודי. זה היה אירוע שהפחיד אותי מעבר להתנקשות הנוראה עצמה. חרדתי ממש שאירוע כזה יכול לקרוע את עם ישראל לשניים באופן הרסני ואולי בלתי הפיך. 
 
אם עם ישראל הצליח להיחלץ בפעם ההיא מהסכנה הגדולה של מלחמת אחים אמיתית בין חלקי העם, זה הודות לשמאל. השמאל לכל גווניו, ארגוניו, מפלגותיו - זעם, רתח, אבל שמר גם על איזה איפוק. אולי בזכות מצפון פנימי שסימן את המותר והאסור נמנע אז הקרע הגדול וההרסני. על כך אני מודה לכל אנשי השמאל לסוגיו. כל אחד צריך להודות להם. הסכנה הגדולה הזו לא התממשה. עם ישראל נשאר יחד. בלי טיפת סרקזם אני אומר: תודה.
 
מצד מחנה הימין זה דרש להיות בשקט באותה תקופה. לא לענות למתקיפים, להבין את הכאב ואת הזעם ולהבין שגם אם מאשימים את כל מחנה הימין ברצח, וזה מרגיז, מוטב לשתוק. ככה ניסחתי את מחשבותיי לאחר הרצח: רק שקט. לא לענות. הרבה דברים היו לי אז לומר בעקבות הצעקות והאשמות סביב, ויש רצון להגיב, לזה אומנתי כל חיי - להגיב על עיוותים - אבל אמרתי לעצמי: שקט. עוד רגע שקט. עדיין שקט. ואת ראשי המורכן לא הרמתי מן השולחן. את האיפוק הזה אני עדיין שומר בנוגע לרבין, במידה מסוימת ואולי לא תמיד, אבל בכל זאת, בכל פעם שיש לי ביקורת הכוללת את רבין. אני שוכח את הכלל שצריך לכתוב הכל וזוכר שהראש שלי צריך עדיין להיות מורכן על השולחן.
 
קל לבקר וחובה לבקר. אבל בנושא רבין זה צריך להיות תמיד בשלב הנמוך ביותר האפשרי. מדגדג לצטט היום את דבריו כמה חודשים לפני הרצח: “סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום”. ברור שדבריו אלה הם טעות מול המציאות, אבל אפשר גם להתייחס בכבוד לאלה האומרים שאם רבין היה נותר בחיים, אולי עזה הייתה שקטה יותר. 

אני לא חושב, כמו שחושבים רבים, שאם רבין היה בחיים, היה לנו שלום עם הפלסטינים. אם הסכם אוסלו הוא הסכם שתלוי בחייו או במותו של אדם בן חלוף, ברור שהוא הסכם שאיננו שווה כלום. שפעת עם סיבוכים יכולה לחסל אותו. בכל זאת, אני תמיד נזהר בביקורת כשזה מגיע לרבין. מטיל ספק בעמדותיו, אבל דואג שזה יהיה פושר, בניגוד לכל כללי הביקורת שתמיד זקוקה לטמפרטורת רתיחה. אני זוכר תמיד בתודה את האחריות הפנימית שגילה מחנה תומכי רבין, שבאותם ימים לא פירקו את העם. 
 
ניתן היה אז להכריז על משטר צבאי או להטיל חוקי חירום, ואפילו להותיר את מצב החירום הזה על כנו עד היום. כל פוליטיקאי נהנה לשלוט ללא מעצורים. במיוחד כאשר יש לו חזון כמעט אלוהי שהוא משרת את השלום, ויש לו סיבה אמיתית כמו רצח ראש ממשלה בכיכר העיר. השמאל הישראלי לגווניו התאפק, ריסן את עצמו ואת רגשותיו, ולא השתמש בכל מה שמצב החירום הזה הציע לו.

ישראל נותרה דמוקרטיה. הבחירות התקיימו. השלטון עבר מן השמאל לימין. הכל תוך הרבה זעם והרבה תסכול, הרבה דמעות והרבה כאב, אבל בלי ירייה אחת ובלי מאסרים פרועים (אולי פרט למאסרה של מרגלית הר־שפי. זה היה בעיניי מעין קורבן לאלילי הנקם; המחיר ששילמה נערת הצמה היפה מרגלית הר־שפי, רק כיוון שהרוצח חיזר אחריה, וכך היא נקשרה לרצח).

בדקתי את עצמי, מה כתבתי על רבין בשבוע לפני הרצח, והאם זה הגיע לכלל הסתה? אני לא חושב. אומנם שבוע לפני הרצח פרסמתי שורה קצרה כזו במדורי “שיפודים” בעיתוננו: “ביקור יצחק רבין בארצות הברית נכשל. ארצות הברית עדיין תומכת בישראל”. עם זאת, אי אפשר להגיש כתב אישום על הסתה בגלל פרסום שורה כזאת. נכון, ביקרתי את רבין גם בלשון חריפה יותר, אבל פעם, כשהייתי מול לאה רבין כשנה לאחר הרצח, היא אמרה לי: “ביקורת מותרת, הסתה אסורה”. זה היה לי לסוג של נחמה. בעיקר כי היא לא הביטה בי במבט מאשים. הייתי יכול לעמוד גם בזה, אבל הוקל לי כשהבנתי שככה היא מרגישה.