"אמא, למה רק נשים עולות לשידור ומדברות בכעס על היחס לנשים כשאישה נרצחת?", שאל אותי אחד מבני הבית הצעירים, שמבקש לשמור על עילום שם. אני לא יודעת מה יותר מטריד אותי בשאלה הזו. הניסוח שמדבר על נשים שנרצחות בלשון הווה מתמשך, כלומר "נרצחות", כחלק מהנוף ומהמרקם שהספיק להכיר ככל צרכן אקטואליה ישראלי, או העובדה שהוא באמת צודק. איפה קולם של הגברים כשקורה אסון כזה?
כי בעצם, הילד הצעיר הזה, רק בן 14, הניח את האצבע על אחת הרעות החולות של החברה הישראלית. הוא לא יודע שכך קוראים לזה, אבל מבין לעומק את התופעה, שלפיה מין אחד דואג רק לבני מינו. הכוונה לא רק לנשים או לגברים, זכרים או נקבות ומה שביניהם, אלא למשהו עמוק בהרבה. את אותה שאלה, אבל בנוסח מעט שונה, הפנה אלי אחיו, שישב משתומם מול המסך בסלון, כשעוד היינו יושבים מול הטלוויזיה כמו מול מדורת שבט דלת־קלוריות.
“מה זה בכלל מפלגה של זקנים? למה צריך מפלגה של זקנים?", שאל. “כדי שיהיה מי שידאג לזכויות של זקנים", עניתי לו בלי להניד עפעף. ואז הגיע נציג שחום לבית הנבחרים. הוא, כמו שבוודאי כולם יודעים, דאג בעיקר לזכויותיהם של בני העדה האתיופית. ויש גם סיעות של להט"בים, כך גיליתי לקראת הבחירות המקומיות, ונציגים של מי שמקדמים את המריחואנה הרפואית למען חולים, ונציגים של ערבים, ונציגים של חרדים. ואז הסקטוריאליות זקפה את ראשה העקום ואמרה: “הנה שיעור באזרחות גרועה. שיעור שאומר: נבחרי ציבור דואגים לעצמם ולדומיהם".
“מה זה בכלל מפלגה של זקנים? למה צריך מפלגה של זקנים?", שאל. “כדי שיהיה מי שידאג לזכויות של זקנים", עניתי לו בלי להניד עפעף. ואז הגיע נציג שחום לבית הנבחרים. הוא, כמו שבוודאי כולם יודעים, דאג בעיקר לזכויותיהם של בני העדה האתיופית. ויש גם סיעות של להט"בים, כך גיליתי לקראת הבחירות המקומיות, ונציגים של מי שמקדמים את המריחואנה הרפואית למען חולים, ונציגים של ערבים, ונציגים של חרדים. ואז הסקטוריאליות זקפה את ראשה העקום ואמרה: “הנה שיעור באזרחות גרועה. שיעור שאומר: נבחרי ציבור דואגים לעצמם ולדומיהם".
פתיחת מושב החורף של הכנסת ה־20 הייתה הזמן הנכון לפתוח את השיחה המתבקשת. היא מגיעה על רקע הרצח של אנגווץ וואסה, האישה ה־20 במניין הנשים שנרצחו בישראל מתחילת השנה, ובהתחשב בכך שזו טרם הסתיימה, מי יודע מה צופן לנו העתיד השחור.
את השטות הזו, של קידום רעיון אחד בלבד או מגזר אחד בלבד, כולנו מכירים כבר מילדות. לוועד הכיתה תמיד נבחר האחד שמוכן להילחם למען רעיון שמאוד מעסיק אותו, כמו לדוגמה הארכת הטיול השנתי. לוועד הבית ייבחר האומלל שיהיה מוכן לספוג את החבטות מכל השכנים שלא מוכנים להזיז את עצמם, אבל רוצים שיהיה מי שיקדם את רעיון התמ"א 38 או איזו פנטזיה נדל"נית אחרת. לא שום דבר אחר. במילים אחרות, אנשים מציעים את עצמם לתפקידים שלכאורה אמורים לדאוג לכלל, אבל לרוב יעסקו בעיקר בקידום נושאים שחשובים להם במסגרת התפקיד.
ואיזו מין דפיקות זו שקבוצת אנשים שקוראת לעצמה “חברה", לא מבינה שקידום של רעיון אחד בלבד לעולם לא יספיק לטווח הארוך?
***
אני מסתכלת על הקשישים שיושבים בלובי ליד סבתא שלי בבית האבות. באמת שצריך קשיש אחד ייצוגי מביניהם בשביל שנסתכל להם בעיניים ונבין שהם צריכים מישהו מחוץ למעגל שלהם, שיחשוב עליהם ויילחם על הזכויות שלהם? אני מסתכלת על בני העדה האתיופית, שמשוועים לייצוג מתוך מה שמכונה “קבוצת השווים" שלהם, ותוהה: באמת? באמת צריך שמישהו מבני העדה שלהם יהיה זה שיחשוב עליהם ועל הצרכים שלהם? ואיפה הראייה הרחבה, האמפתית והחכמה? לאן היא נעלמה או שמעולם לא הייתה בכלל?
נבחרי הציבור אמורים להיות אמונים על הכלל, ללא התייחסויות סקטוריאליות. התוצאה האומללה היא שרבים מאיתנו נופלים בין הכיסאות, ואף אחד לא מבחין בצרכים האמיתיים. הביחד הולך ונפרם, והאכפתיות החברתית מסיטה את פניה לצדדים. נכון, קהות החושים אינה חובקת את כל החברה שלנו, אבל היא מספיק קשה ונוכחת ומכריחה אותנו ואת נבחרינו להתעשת לפני שיהיה מאוחר מדי.
נבחרי הציבור אמורים להיות אמונים על הכלל, ללא התייחסויות סקטוריאליות. התוצאה האומללה היא שרבים מאיתנו נופלים בין הכיסאות, ואף אחד לא מבחין בצרכים האמיתיים. הביחד הולך ונפרם, והאכפתיות החברתית מסיטה את פניה לצדדים. נכון, קהות החושים אינה חובקת את כל החברה שלנו, אבל היא מספיק קשה ונוכחת ומכריחה אותנו ואת נבחרינו להתעשת לפני שיהיה מאוחר מדי.
אחריות זה שם המשחק, ואם מישהו הספיק לשכוח את זה, הוא לא במקום הנכון, בוודאי לא כנבחר ציבור. “ועד שאלו יתעשתו", אמרתי לילדים שלי, “תסתכלו היטב סביב. תנסו לזהות מהיכן אמורה להגיע האלימות הבאה, מי צריך עזרה ומה צריך לתקן מעבר למטר המרובע שלנו. הסקטוריאלים לא יעזרו כאן, אבל אתם כן". המהלומה לא איחרה לבוא. “את מהתקשורת", הם ענו לי. “תגידי לחברים שלך שזו הייתה חוכמה קטנה לראיין חברת כנסת כועסת אחרי רצח של אישה על ידי בן הזוג שלה. שיפנו בשאלות לאנשים שלא צפוי לפנות אליהם - גברים, בני נוער, סוהרים. רק אז משהו יזוז". והנה, הרגשתי, משהו זז.