שלום, שמי ליאור ואני מכור. את המשפט הזה אמרתי אלפי פעמים מאז נכנסתי למכון גמילה אמריקאי בדיוק היום לפני עשר שנים. אני זוכר שהמדריכים במקום ערכו חיפוש עלי ובין חפצי - כפי שעושים לכל נגמל טרי שמגיע. כמעט כל מי שמגיע בהפתעה - או יותר נכון באמבוש מאורגן, כמו במקרה שלי - נכנס כשהוא מצויד במיטב החומרים הנדרשים לו כדי לתפקד. המכורים האמריקאים הגיעו עם כמויות לשימוש של כמה ימים. אני הייתי ערוך לשהות של חודש ימים אצל אמי בלוס אנג׳לס או כך לפחות חשבתי עד שירדתי מהמטוס, נכנסתי למכונית שלה והבחנתי שאנחנו נוסעים בכביש שלא מוביל אל ביתה בשכונת וודלנד–הילס אלא למקום אחר, שהתברר כמכון הגמילה ״ליברטי האוס״.

״נראה לי שאני צריך עזרה״, אמר המדריך רוב כשפתח את אחד התיקים שלי וגילה בו סניף נייד של סופר–פארם. את התיק אכלסו 183 כדורי ריטלין רגיל (10 מ״ג), 300 כדורי ריטלין של 20 מ״ג, 40 כדורי ריטלין של 30 מ״ג, 40 כדורי ריטלין של 40 מ״ג, 200 כדורי לוריוון, 80 כדורי קלונקס ו–60 כדורי רוקסט פלוס. את כל זה רוקנו המדריכים של המכון אל אסלת השירותים. ברקע שמעתי מישהו אומר: ״הביוב של לוס אנג׳לס לעולם לא ישוב להיות מה שהיה״.

צליל הדחת המים בשירותים של המכון חרות בזיכרוני עד היום. בכל פעם שאני שומע רעש הדחת מים, אני נדרך. במובנים מסוימים אפשר לומר שהצליל הזה הוא סוג של יריית זינוק מבחינתי. מאז אני רץ במסלול הפיכחון. לפעמים הריצה מהירה, לפעמים אטית, לפעמים אני מקרטע, לפעמים אני מתנשף ולפעמים נופל.

הייתי שמח לבשר שעם הזמן הריצה הופכת קלילה יותר, אולי אפילו מהנה, אבל זו אינה המציאות. הסמים עוזבים את הגוף, אבל בראש אתה לעולם לא משתחרר. זה תמיד נמצא שם. חלק נכבד ממקרי המוות ממנות יתר מתרחש כשאדם שהיה גמול במשך תקופה חוזר להשתמש - ואז מה שאני מדבר עליו בא לידי ביטוי בצורה טרגית.

מה זאת אומרת? אף שהמכור היה נקי במשך שנה, שנתיים, שלוש, והגוף שלו החלים, בראש הוא תמיד נשאר אותו הדבר, ואז הוא שב אל הכמויות שהכיר. אם למשל היית ג׳אנקי של 5 גרם קוקאין ביום, נגמלת לכמה שנים טובות ופתאום חזרת להשתמש, הראש לא תמיד מבריא ומחלים כמו הגוף. אתה לא חוזר אל הימים הראשונים של השימוש, כשחצי גרם הספיק לך, אתה חוזר מיד ל–5 גרם שאליהם הורגלת. והגוף מגיב בהתאם. לפעמים זה נגמר בחדר המתים.

עשר שנים. נשמע גרנדיוזי. הייתי שמח להגיד לכם שהחיים הנקיים שלי נפלאים, אבל זה יהיה שקר. מבחינה טכנית, חיי אכן הלכו ונעשו טובים יותר. השגתי דברים שלא חלמתי עליהם, ויש לי ילד שהמילה ״מושלם״ קטנה עליו ואישה נהדרת ומספר הפעמים שקיבלתי טלפון מהבנק בעשור הזה הוא מצומצם, אולם שום דבר לא הרגיע את הבור שקיים אצלי בין הבטן לחזה. זה בור שאינו מתמלא לעולם. הבור הזה הוא הקללה שלי, והולך איתי לכל מקום, וברור לי שהוא לא עומד להיעלם, אלא שעד לפני עשר שנים הבור הזה שלט בי וניהל אותי, ומאז אני לא מאפשר לו לגרום לי להתנהל כטייס קמיקזה.

האמת היא שלכולם יש בור שמלווה אותם, לא רק למכורים, ויש אנשים שממלאים את הבור הזה בנשים או בהימורים, בהתמכרות לבן זוג, לשופינג, לאוכל, למשחקי מחשב, ללייקים באינסטגרם, לכושר, לדיאטות משונות, להרגשת עליונות על אחרים, לשליטה, לכוח. יש כאלה שאפילו מתמכרים לטיסות לואו–קוסט. בחיי. אני מכיר כמה כאלה. כל היום משוטטים בין מנועי חיפוש, בודקים, משווים מחירים. עיניהם נוצצות כעיני ג׳אנקי שנחת בקולומביה.

כולנו כואבים ופצועים, זו האמת. רק שיש כאלה שלוקחים את הכאבים והפצעים למקומות אפלים של הרס עצמי מפואר. בעשר השנים האחרונות הצלחתי להימנע מללכת לאיבוד באפלה הזו, אבל החושך תמיד אורב לי בפינה. לעתים אני אפילו מוצא את עצמי מפנטז, מתגעגע ומבקש לעצמי ביקור חפוז באפלה, כמה שעות של חוסר שליטה, להרגיע את הראש, את המחשבות הלא הגיוניות.

הדבר הזכור לי ביותר מימי האפלה הוא שתמיד מצאתי את עצמי מהר מאוד מתחת לשולחן בדירתי. הייתי נשכב שם במשך שעות וחש מוגן באיזשהו אופן משונה. יום אחד כתבתי שיר על צדו התחתון של השולחן:

 

"ועד כדור הלוריוון הבא,

עם העיתון של אתמול, על המיטה,

ושיחת הטלפון שלא נענתה

ומהדורת הבוקר מבעד למרקע

והחוב למכולת

לחברת החשמל

לבית המרקחת

לאגף הארנונה, החניה, המים

וחנות האופניים מעבר לפינה.

 

ועד שמעיין תגיע ותתפשט פה לרבע שעה

ועד שחודש יולי יגמור להזיע את הטמפרטורה הגבוהה

ועד שחתך האוכלוסייה יגמור לחתוך

למגזר הערבי את הצורה

ועד שאגמור לגהץ את חובותי לחברה

ואיך אפשר לשכוח את מיכל ואת נועה

שהיו כאן כשכל זה קרה

ואת ריח הנורמליות שהן סחבו איתן

היישר מהשדרה

 

ועד שמערכת העיכול תספוג את הכדור ותשלח אותות למוח

ואתחיל לשכוח את כל מה שהפסיכולוגיה רוצה להוציא ממני בכוח, עד אז אני כאן,

לעת עתה, לעת עתה".