נכון שרווח לכולנו כשהקבינט החליט לא להסתער על עזה? אז זהו, שהקבינט לא החליט. המציאות החליטה. והמציאות (1) היא מאזן אימה מול חמאס כמו מול חיזבאללה, בהנחה שהפצצות מן האוויר על הרצועה הן כבר עניין מגוחך על גבול הפתטי. לקו הורדו גדודי שריון והנדסה כדי לרמוז שהיד החזקה בדרך, אבל המציאות (2) אומרת שצה”ל אינו מוכן לצאת להרפתקה בלי שהקבינט יסביר מה הוא בדיוק רוצה פרט ל”הסרת האיום החמאסי”. 
 
לפני כשבוע, לפני הגראד על באר שבע, הייתי בכנס מרשים שבו הופיעו שלושת הטוענים לכתר שר הביטחון בממשלה הבאה. ליברמן, בנט וגלנט התחרו שם זה בזה בכמות ההבלים שאמרו בדקה. זה היה מחזה מדכא. חבל להטריח ולטרוח בהסברים מדוע כל נימוק שהעלו לכאן או לכאן היה קשקוש (ליברמן בכנס התגאה באיפוק, ליברמן אחרי הגראד תבע פעולה נחרצת). כשיצאתי להתאוורר, פגשתי באלון בן־דוד (ערוץ 10, “מעריב”). כבר מזמן לא שמעתי ריכוז כזה של הבלים, אמרתי לו. זה יהיה יותר גרוע, השיב. 
 
ואכן, כעבור כמה ימים התכנס הקבינט. הגראד שירד על באר שבע התקיל את הקבינט במציאות (3) שהיא איום הבחירות, מה שהפך את תהליך קבלת ההחלטות בקבינט לקטטת בסטיונרים מי יותר גבר. בנט, אגב (להיכנס בהם), לקח בקלות. ליברמן שכח שהוא מבוגר אחראי, וגלנט התייצב לצד נתניהו כדי להבטיח מקדמה בקרב האמיתי שהוא כיבוש משרד הביטחון. 
 

הקבינט ישב חמש (וחצי!) שעות ודן במצב. או בלשון המלומדת של הפרשנים הביטחוניים: “הקבינט המדיני־ביטחוני הגיע למסקנה שההתכתשויות עם חמאס על הגדר במתכונתן הנוכחית הן האופציה העדיפה על פני כל דרכי הפעולה צבאיות האחרות שמדינת ישראל וצה”ל יכולים לנקוט בהקשר העזתי...”. עכשיו, כששרי הקבינט פוחדים (בצדק גמור) מסיבוב נוסף בעזה, הם נזכרו לתדרך כתבים בשאלה “לאן יוביל מבצע כזה”? התשובה שהכל יודעים אותה: בדיוק לאן שהובילו המבצעים הקודמים. לעוד קברים במבצע. רק היום. בזול. 
 
גם לא ברור מדוע הייתה תחושה כאילו מחר מלחמה. אולי כי נתניהו וליברמן מנופפים בה השכם והערב, אולי כי בנט מאיים על שניהם. והעיקר נשכח בצד: ההסדרה בדרך כוללת עסקת שחרור אסירי חמאס תמורת החללים והשבויים שלנו, ועכשיו לך תנסה להעריך את התגובה האלקטורלית לעסקה. אגב, באותו כנס הצדיקו ליברמן וגלנט את מדיניות האיפוק ושייכו אותה למכות שספג חמאס כשהם “מוכיחים” זאת במספרי הרוגים ופצועים. 
 
תורת הלחימה של רוברט מקנאמרה, מזכיר הפנטגון במלחמת וייטנאם, אמרה “אנחנו נהרוג את הווייטקונג עד שהם ייגמרו, ואז ניצחנו”. זו הייתה גם תורת המספרים של הקבינט, עד שנתקל השבוע בחומות המציאות. מכאן ואילך שם המשחק הוא איך השפיע הסבב האחרון על חלוקת המנדטים בתוך הימין. ושיישובי העוטף יזדיינו. בסבלנות.