היוזמה לחוק הנאמנות נובעת מבעיה אמיתית, אבל רגב לא תפתור דבר

עזבו רגע פוליטיקה, יוזמת חוק הנאמנות פשוט חסרת היגיון מכל כיוון שהוא. קודם כל אולי ראוי לומר שנאמנות אינה מילה גסה, אלא תכונה נעלה. אדם בעל רגשי נאמנות חזקים כלפי אנשים אחרים ממצה את ההישג החשוב ביותר שבן אנוש יכול להגיע אליו: לצאת מד' אמותיו ולחיות את חייו מתוך קשר עוצמתי ואכפתיות לזולת. 
 

העניין הוא שזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. נאמנות היא מושג מורכב. מי שנאמן לאדם רם דרג כי זו היד שמאכילה אותו, למשל, לא באמת מפגין נאמנות. ברגע שייעלם האוכל, יתפוגגו גם הרגשות הנעלים ויעברו למישהו אחר. אלה אינטרסים, לא נאמנות, ואפשר להמר שזה מה שיקרה גם לנאמנות המרגשת שמפגינה מירי רגב כלפי ראש הממשלה ורעייתו. ואם זוהי נאמנות בעיני רגב, אולי זו הסיבה שבגינה היא מתבלבלת. נאמנות אותנטית אי אפשר לקנות בכסף, וגם אי אפשר להשיגה באיום על מניעת מימון. נאמנות כפי שרגב רוצה ליצור בתרבות היא מלכתחילה זמנית, אינטרסנטית ומזויפת.
 

חבל, כי היוזמה לחוק נובעת מבעיה אמיתית: לא מעט יוצרים ישראלים בחרו בעבר להאיר ביצירותיהם את ישראל באור שלילי, שלא משקף את המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים. הם קוראים לזה ״חופש אומנותי״, אבל בפועל זה היה יותר שחייה עם הזרם ועם הטרנד שיאפשר להם להרגיש שייכים, מתוך רצון להפגין נאמנות לא למדינה אלא לברנז׳ה שבתוכה הם חיים. 
 

אז למה החוק של רגב לא יפתור דבר? ראשית, כי דווקא בשנים האחרונות נראה שהטרנד הזה עבר את שיאו ונמצא בדעיכה. סרטים חדשים על יחסי יהודים־ערבים כבר נראים אחרת ומאוד מצליחים: ״בית לחם״, ״לא פה, לא שם״, ״סופת חול״, שלא לדבר על הסדרה המופתית ״פאודה״. אז כן, יש עדיין יוצרים שחשים שחזרה על המנטרות שכבר נטחנו עד דק היא מימוש החופש האומנותי שלהם, וזו זכותם. וכן, לגבי הקיצוניים והאנטי־ישראליים שביניהם, המדינה בהחלט יכולה להחליט שהיא לא מממנת אותם. זה לא ״פאשיזם״, זאת זכותה. אבל בין זה לבין בניית מניפסט של החרמת תיאטראות שלמים וחקיקת חוק מיוחד שדורש נאמנות מיוצרים, המרחק רב. 
 

מי שרוצה לעודד יצירה אחרת, צריך לדבר אחרת. אפשר, למשל, להקים קרנות שיתמכו ביצירה מקורית על ההיסטוריה של הציונות. אפשר ליזום תחרות סרטים קצרים שיציגו נקודה יפה ולא צפויה במערכת היחסים בין יהודים לערבים. אומנם יהיו לזה פחות יחסי ציבור מתסיסים שקשורים ברגב, אבל זה יהיה הרבה יותר יעיל.
 

אם כבר, החוק של רגב רק יזיק לישראל. ככל שהוא יקבל תהודה רבה יותר, רגב אולי תרגיש טוב יותר עם עצמה, אבל הוא יגרום למדינה להיראות רע. במדינות מתקדמות לא מחוקקים חוקים כאלה, וישראל - שגם ככה לא מקבלת תקשורת מי יודע מה מפרגנת בעולם המערבי - לא רוצה להיות מזוהה עם אלה שכן. בנוסף, חוק כזה רק ייצור תגובת נגד וידרבן יוצרים לצאת נגד ההתרסה הזאת. בקיצור, חוק חלמאות מא' עד ת' של מישהי שאינה באמת מבינה ביצירה או בתרבות, וכנראה גם ברגשות אותנטיים של נאמנות. ועם חוקים כל כך מזיקים להסברה, כבר עדיף שיהיו סרטים אנטי־ישראליים במימון המדינה.
 

עם זאת, לא לגמרי בטוח שמה שרגב רוצה הוא "נאמנות". אולי כל מה שהיא רוצה זה את שמה בכותרות. לכן באופן כללי היא מומחית בדיבורים על כל מה שלא: את מי היא לא תממן, אילו סרטים היא לא ראתה, ואילו ספרים ומחזות היא לא קראה. משנתה לא נוגעת לתרבות שהיא רוצה, כי בזה אין לה מושג. משנתה היא איזו תרבות לא באה לה טוב. באמת שרה נפלאה.

 

הפנינה השנייה שזכינו לה השבוע היא הספין על חוק נתניהו עבור נתניהו. יוזמה מספר 246, אבל מי סופר. אחרי שהתוודענו לכל היוזמות ההזויות לחוקים שייטיבו עם סיכוייו להישאר בשלטון, יוזמות שעלו ונפלו במהלך הקדנציה כי היו שקופות כל כך, נבטה השבוע יוזמת תיקון חוק יסוד הממשלה, לא פחות. כן, כן, נגד האפשרות הבלתי סבירה שאולי מישהו יחשוב לעשות איזה תרגיל עם גדעון סער וראובן ריבלין יריביו, ולחבל בתוכניתו המושלמת להיבחר שוב גם אם יוגש נגדו כתב אישום, עלה השבוע צורך בהול לדחוף את האצבע לחור בסכר ולטפל מיד בבעיה. 
 

עם כל הכבוד לראש הממשלה ולמקורביו הנאמנים, ויש כבוד, בואו שוב נניח לרגע בצד את הציניות, הפוליטיקה, הזעם, השנינות, ונזכור משהו מאוד פשוט: לא מחוקקים חוקים עבור אדם אחד, אלא בראייה ארוכת טווח עבור המדינה. 
 

נשמע קצת ילדותי אולי, אבל ראוי להזכיר את הדבר הבסיסי הזה בימים שבהם הספינים רבים כל כך, עד שהם כבר לוקחים בהליכה במספרם את העשייה החשובה. כמה שהאצבע קלה על ההדק. מדובר בחוק יסוד, למען השם. נתניהו עצמו הפך לראש ממשלה בזכותו ב־2009, אף על פי שבבחירות ציפי לבני השיגה מספר גדול יותר של מנדטים מהציבור. כך שגם בהיבט של נתניהו, אולי החוק הקיים אינו כל כך גרוע.
 

במציאות המטורללת של חיינו, בהחלט ייתכן שיוזמת החקיקה הזאת כבר מיצתה את עצמה. שמלכתחילה כל מטרתה הייתה להוציא את העוקץ ממזימה חתרנית פוטנציאלית שנרקמה במוחו הפרנואידי של מישהו. כל הכוונה הייתה להוציא אותה אל האור כדי שכולם ידברו עליה והיא תאבד מהאפקטיביות שלה אם תהיה רלבנטית אי־פעם. בראבו. אין ספק שאם זו הייתה המטרה, היא הצליחה.
 

אבל החוק היחיד שדרוש כאן הוא חוק שיגביל את מחוקקינו המהוללים. חוק שבין ספין אחד למשנהו יזכיר להם כמה כללי משחק בסיסיים. חוק שיקבע שאם חוק כלשהו שהם מקדמים ישרת פוליטיקאי מכהן, יש להחיל אותו רק החל מהקדנציה הבאה של הממשלה החדשה. עצוב, אבל כנראה שרק כך אפשר יהיה לוודא שהחקיקה היא עניינית ולא נועדה רק להבטחת מקומו של מישהו בממשלה.