את ירחמיאל שוסטר לא ראיתי כבר משהו כמו 55 שנה. ירחמיאל הקטן היה תלמיד בכיתה המקבילה לשלי, בבית הספר העממי הר נבו. כיום היו מגדירים אותו חננה או ילד כאפות, אז השם שלו ירחמיאל היה מספיק. הוא היה ירחמיאל כזה, ילד חיוור, רזה, ממושקף. נזקק לשלייקס שיחזיקו לו את המכנסיים שלא ייפלו, הילדים היו שרים לו את השיר שהיה מעליב ומשפיל: "זלמן יש לו מכנסיים מגיעות עד הברכיים / אם ייפלו המכנסיים, אז יראו לו את ה... זלמן יש לו מכנסיים...".
ירחמיאל היה ילד מבויש, בן לניצולי שואה, שדאגת הוריו לשלומו ולבריאותו הוציאה אותם מדעתם עד כדי כך שאביו היה מביא אותו כל יום לבית הספר לפני שהיה הולך לחנות הקטנה שבה הועסק בעבודות חייטות. אמו נהגה לבוא בהפסקות לגדר בית הספר, מנפנפת לבנה האהוב וצועקת לו שיתקרב לגדר. "ירחמיאל, ירחמיאל", היא הייתה קוראת, והילדים הרעים היו מחקים אותה וחוזרים אחריה כהד "ירחמיאל, ירחמיאל".
הילד המבויש, שהיה מכונס בתוך עצמו, היה ניגש לגדר ומתחנן בפני אמו שתפסיק לבוא ולזעוק את שמו, אבל האם המודאגת לא הפסיקה. וכשהיה מתקרב אליה לגדר, הייתה שואלת אם אכל את הפירות ששמה לו בתיק האוכל, אם לא כואב לו הראש, אם נטל ידיים לפני האוכל ואם התלמידים היושבים לידו אינם מתעטשים עליו.
ירחמיאל היה מעורר רחמים, עד כדי כך שדווקא היותר שובבים מבין התלמידים (ואני ביניהם) החלטנו להפסיק להעליב את הילד החלשלוש ולנסות לעודד את רוחו ולשתפו במשחקי חברה ובמעשי קונדס, מה שלא כל כך צלח, כי ירחמיאל חשש מהצל של עצמו והעדיף לעסוק באהבת חייו: מתמטיקה.
המורים בכיתה קלטו מהר מאוד שיש להם תלמיד שאפשר להגדיר אותו כגאון. הייתה לו יכולת לבצע תרגילים מסובכים במה שנקרא אז שיעורי חשבון, והוא התעלה מעל כל התלמידים ולא נעים לומר, גם מעל המורים. בשיעורי חשבון הוא פרח והתעורר, והיה לו ברק בעיניים. הוא היה נותן תשובות במהירות הבזק לכל שאלה מסובכת שנשאלה, וגם היה מעז להתחצף קצת למורה ולהציע לה לפתור תרגילים מסובכים שלפעמים העמידו אותה במצב לא נעים.
לקראת סוף שנת הלימודים האחרונה וטקס הסיום של כיתות ח' נעלם ירחמיאל מבית הספר. חברי ועד כיתה ח'/2 סיפרו כי כשהלכו לברר מדוע הוא אינו בא לבית הספר, ראו בכניסה לבית מגוריו ברחוב יהושע בן נון מודעת אבל שבישרה כי אביו של ירחמיאל נפטר. התלמידים ביררו אצל השכנים מה הייתה סיבת המוות, ואחד מהם סיפר כי חלה בדלקת ריאות ונפטר. את ירחמיאל הם לא ראו, אבל השאירו לו בתיבת הדואר מכתב שאלתרו, ובו כתבו שהם משתתפים בצערו.
שנתיים־שלוש מאוחר יותר הלכתי לקופת חולים כללית להביא תרופות לאבי שנפל למשכב, ובתור לבית המרקחת קלטתי את ירחמיאל יושב על ספסל במסדרון עם מחברת ועט, כשהוא שקוע בכתיבת מספרים בטורים סדורים. עצרתי ושאלתי אותו לשלומו וביררתי מה הוא עושה. ירחמיאל נבהל, סגר את המחברת וענה לי תשובה מבולבלת על הניסיון שלו לפתור בעיה מתמטית סבוכה שעליה קרא בעיתון מדעי כלשהו ושבו הובטח פרס כספי גבוה למי שיפתור את התרגיל.
שאלתי אותו למעשיו, ולמה אינו מצטרף לתנועת הנוער, והייתי חביב בצורה יוצאת דופן, כי באמת ריחמתי עליו. ירחמיאל ענה לי שמצא עבודה במשרד רואי חשבון והוא מרוויח יפה ומפרנס את אמו שנפלה גם היא למשכב. בחיוך מבויש הוא הודה לי על ההתעניינות שלי והבטיח שיום אחד יבוא לסניף הנוער העובד והלומד לומר שלום לחברים מבית הספר, אם יהיה לו זמן כמובן.
חלפו עוד כעשר שנים עד שראיתי את ירחמיאל ברחוב, עומד בתחנת אוטובוס ומחזיק תיק עור מיושן עם אבזם סגירה, תיק כזה שעובדי לשכת המס היו נוהגים לשאת ולאחסן בו בין השאר סנדוויצ'ים שהביאו מהבית. כמו בימי ילדותו גם אז הוא היה רזה באופן חולני ושתי כתפיות החזיקו את מכנסיו שלא יצנחו. הוא נראה מבוגר מכפי גילו ונעשה קצת כפוף. כשהגיע האוטובוס הוא אפשר לכולם לעלות לפניו ואז עלה בצעדים כבדים ונבלע באוטובוס.
ניסיתי לחשוב מה הוא עושה בחייו, האם התחתן והביא ילדים לעולם, האם עדיין גר עם אמו החולה, האם אהב פעם אישה, האם הוא הולך לראות סרטים ומשחקי כדורגל, האם הוא יוצא פעם בחודש לאכול במסעדה. לא ידעתי לענות לעצמי על השאלות והבטחתי שכשאפגוש בו בפעם הבאה אשאל.
אי־שם בשנות ה־90 של המאה הקודמת, כשנכנסתי לאחת מתחנות ההימורים ברחוב אבן גבירול, ראיתי דמות יושבת רכונה על יד אחד השולחנות כשמולה ערימת טפסים של לוטו. השלטים זעקו שהפרס הראשון יהיה 8 מיליון שקלים, סכום ענק לאותם ימים. הדמות נראתה לי מוכרת, וכשחיכיתי כמה דקות ראיתי את ירחמיאל קם כשערימת טפסים בידו האחת ובידו השנייה הוא אוחז את התיק שאיתו היה מסתובב לפני שנים. "ירחמיאל", שאגתי לעברו ונתתי לו צ'פחת שמחה אמיתית. "מה קורה איתך? התחתנת? יש ילדים? אתה עדיין עובד אצל הרואה חשבון?".
ירחמיאל נראה מבועת, כמו לא הבין מהיכן נפלה עליו הצרה הזו. הוא השפיל מבט, ניסה להסתיר את הטפסים שבידו אבל לא מצא מקום. הוא החל לגמגם שהוא לא התחתן ואין לו ילדים, ושהוא עובד במס הכנסה ושהוא חושב שפענח שיטה שתביא לו את הפרס הגדול. פתאום ביצע תפנית ויצא מתחנת ההימורים בצעדים גמלוניים מהירים ונעלם אי־שם במעלה הרחוב.
במהלך השנים שכחתי מירחמיאל, אבל כנראה שהגורל רצה להפגיש אותנו שוב. הפעם זה היה בתחנת הימורים בכיכר על שם רבין. שלטים ענקיים וצבעוניים הבטיחו למנחש נכונה שישה מספרים פלוס מספר חזק בדאבל לוטו 58 מיליון שקלים. בפינת תחנת ההימורים ישב כפוף בחולצה כחולה קירח, ממושקף, קצת רועד בידיים, משתעל שיעול כרוני כבד, ידידי מבית הספר העממי ירחמיאל, טובע בין ערימות טפסים, מחשב חישובים במחברת עתיקה וממלא טופס אחרי טופס.
הבטתי עליו מרחוק ונדהמתי כשהוציא סיגריה והצית אותה בידיו הרועדות תוך שהוא משתעל שיעול קורע ושט. עוד טופס ועוד טופס הוא מילא באובססיביות והכניס את הטפסים המלאים לכיס הז'קט הבלוי שלו, בעודו מציץ לצדדים לראות שאיש אינו מעתיק חס וחלילה את המספרים שאותם מילא.
לא רציתי להפריע לו, לכן יצאתי מהתחנה והבטתי בו מבעד לוויטרינה במשך שעה ארוכה. באיזשהו שלב הוא ניגש לדלפק המסירה, שלח רק טופס אחד ויצא בצעדים מהירים ונעלם במעלה הרחוב.
ניגשתי לבעל התחנה ושאלתי אותו מה הוא יודע על האיש ששלח זה עתה טופס. בעל התחנה חייך ושאל אם אני מכיר אותו. הסברתי לו שהוא היה איתי בכיתה בבית הספר העממי (שקר לבן - לא נורא), שהיה גאון בחשבון, אבל בודד ומוזר. "הו, קלעת בול", אמר בעל התחנה. "מוזר זו מילה קטנה, האבא של המוזרים. הבן אדם יושב שעות וממלא עשרות טפסים, עושה חישובים, מדבר עם עצמו, עוד טופס, עוד טופס, לפעמים גומר לי חבילות טפסים ואז פתאום הוא ניגש אלי שולח טופס של שני טורים ב־5 שקלים לטור ונעלם".
"הוא זכה פעם?", שאלתי. "תשמע", אמר לי בעל התחנה. "אתה לא תאמין, בגלל שראיתי שהוא כזה פרופסור מוזר, כמה פעמים העתקתי את מה שהוא שלח ושלחתי גם. לא תאמין, אבל זכיתי שלוש פעמים בפרס השני ושמרתי את זה בסוד. אגב, את הזכייה הוא לא בא לפדות אצלי. יום אחד סיפרו לי שני בעלי תחנות כמו שלי על איש מוזר שממלא שעות טפסים ובסוף שולח שני טורים. הם ראו כמה חישובים הוא עושה ושלחו גם וזכו באותם סכומים שאני זכיתי בהם. ואז הבנו שהוא שולח את אותם שני טורים בכמה מקומות, כדי שלא יעלו עליו שהוא פענח איזה קוד בלתי ידוע ושהוא מצליח לנחש מספרים זוכים מדי שבוע".
הסיפור הזה הטריף אותי. אמרתי לעצמי שעליתי כאן על גאון הימורים וכדאי שאעקוב אחריו ואשלח גם אני טפסים שירחמיאל שוסטר שולח. ביום ההגרלה הבא, כשלפרס הראשי לא נמצא זוכה כבר כמה חודשים, הלכתי לבית מגוריו הישן של ירחמיאל במטרה לעקוב אחריו ואחרי הטפסים שהוא שולח. אחרי כמה שעות ציפייה, כששוסטר לא נראה, שאלתי את אחד השכנים הקשישים שיצא מהבניין אם הוא יודע מה קורה עם ידידי מבית הספר. השכן חייך חיוך גדול בפה נטול שיניים. "הוא לא גר כאן", אמר לי, "אבל כל הבניין שייך לו. לפני כמה שנים הוא קנה את כל הדירות מהדיירים, ורק כי הייתי חבר של הוריו הוא אפשר לי להמשיך לגור בדירה. הוא היום גביר גדול, גר בווילה גדולה בשיכון אפקה אבל ממשיך ללכת שלומפר עם הפקקטה שלייקס והתיק של פקיד מס הכנסה, וכולם חושבים שהוא מסכן ומרחמים עליו. קרובה שלו, סוניה מגבעתיים, אמרה לי שבכל שבוע הוא זוכה בהרבה כסף בפיס, לוטו שמוטו, אבל מפחד שישדדו ממנו את הפטנט, אז הוא ממשיך להיראות כמו נעבעך, רחמונס".
יצר הסקרנות והראש העיתונאי שלי אמר לי שזה סיפור ענק, סיפור חיי. עם המזל החרא שלי ראיתי את סוף הסיפור ממש לנגד עיני: כשירחמיאל ראה אותי מתקרב אליו ברחוב, הוא כנראה הבין שעליתי עליו. ואולי סיפרו לו שחיטטתי קצת בבית מגוריו. הוא עשה תפנית חדה ופתח בריצה לעבר הכביש הסואן, שם נפגש עם חזית אוטובוס ונשפך על הכביש.
כמה טפסים שהיו בכיסו התפזרו על הכביש, לקחתי אותם ושלחתי אותם בתחנת ההימורים. בבית ישבתי ועקבתי אחרי ההגרלה בשידור חי. אפילו מספר אחד נכון לא היה בטפסים של ירחמיאל שוסטר. אינעל העולם והמזל המחורבן שלי.