ספרו החדש של יובל נח הררי מניח שישראל היא מדינה פאשיסטית

עוד מחשבה על הספר “21 מחשבות על המאה ה־21" מאת פרופ’ יובל נח הררי. מדובר באחד מרבי־המכר הגדולים בישראל, אבל לא רק בישראל. זו תופעה עולמית. בקיץ האחרון ראיתי באוקספורד בחנויות הספרים שלטי ענק בגובה חלון הראווה המכריזים על הספר, שהופיע באנגלית עם הופעתו בעברית. וכמובן, הספר רווי שנאה לישראל. 
 

בדרך כלל זה ספר תהיות על מהות האדם. ציטוט אופייני: “בני אדם נוטים לייחס חשיבות כה גדולה לרצונות שלהם, עד שהם מנסים לשלוט בעולם כולו ולעצב אותו מחדש בהתאם לרצונות שלהם". זה במידה רבה תיאור הספר הזה כולו. פחות תחזית שרואה את כל האפשרויות (למשל, אין טיפול בשאלה מה יהיה אם האסלאם ישתלט על אירופה במאה ה־21), אלא יותר תיאור האישיות של יובל נח הררי, במסווה של ההיסטוריה של היקום.

כאשר דנים בהתפתחויות ל־100 שנים קדימה, צריך לשאול שאלות רבות שהוא איננו שואל. רוב הספר הוא ברמה של שאלות שכבר בגיל 16 גמרתי לשאול את עצמי כדי לנסות להדהים בהן את הסביבה. בשיחות עם חברים בני 16 כמותי, סיכמנו את כל התשובות המקוריות שלנו אי אז. היינו מבוסמים מהנועזות שלנו וראיית העולם הצלולה שלנו. זו הסיבה לכך שאני כבר לא כל כך מתרשם משאלות כגון “מה יעשה האדם כשהבינה המלאכותית תשלוט" או מי “צריך דתות". 
 

הספר זרוע דעות קדומות במידה כזו שאפילו בוויכוחינו בגיל 16, הרוויים הערצה לעצמנו, הן לא היו מצליחות לעבור את רף ההגינות שקבענו. דוגמה אקראית, מעמוד 204: כשנח הררי מבקר, לכאורה בליברליות, גם את החילוניות, הוא מזכיר שצרפת, המוגדרת כמדינה חילונית, הפרה פעמים רבות את זכויות האדם, ומוסיף: “תשאלו את הנשים הצרפתיות ואת תושבי אלג’יריה". אלג’יריה? האם זו היא דוגמה לכישלון במבחן של זכויות אדם? הרי אלג’יריה שתחת השלטון הצרפתי הייתה גן עדן של זכויות אדם לעומת המצב שאליו הגיעה כאשר הפכה לעצמאית. זכויות אדם הן נושא שהייתי מצפה להתייחס אליו ביותר רצינות. אבל כבר התרגלתי לכך שזהו הקוד החילוני ההומניסטי הידוע, המקדש, למשל, הגדרה עצמית של עמים, ולכן מול המשטרים הרצחניים שקמו לאחר הקולוניאליזם טוען: “שטויות, מה חשובים בני אדם לעומת ההומניזם?" 

 

חלק מהספר מוקדש למענה על השאלה מדוע ספרו הקודם (המצוין) של נח הררי, “קיצור תולדות האנושות", מתעלם מתפקיד היהדות בעולם. תשובתו היא: היהודים חסרי חשיבות. הם רק 0.2% מאוכלוסיית העולם. בסדר, אבל אם היהודים חסרי חשיבות, איך זה שהוא משקיע כל כך הרבה מהספר, כמעט בכל עמוד, לזלזול ביהדות וביהודים? 
 

נח הררי לא יכול, כמובן, להתעלם מפרסי הנובל שבני העם היהודי קיבלו. הוא מציין שיהודים קיבלו 20% מפרסי הנובל, אף שהם רק 0.2% מאוכלוסיית העולם. אבל הוא טוען שלפני שנת 1800 יהודים לא השפיעו על המדע והמחשבה האנושית, וגם טוען שבעבר הרחוק יהודים “לא תרמו כמעט דבר לעולם המחשבה והידע של סין, הודו, או האבוריג’ינים האוסטרלים" (עמ’ 194). בסוף הוא מגיע למסקנה שיהודים זכו בפרס נובל כיוון שהם היו גרמנים ולא כיוון שהיו יהודים, ושואל מדוע יהודי חרדי או יהודי תימני או בולגרי לא זכה בפרס נובל. 
 

אבל בעמוד 196 הוא כותב: “לבל איחשד כ’יהודי אנטישמי’ (מה שיקרה בכל זאת), חשוב לי להדגיש: אינני סבור שהיהדות היא דת רעה או חשוכה במיוחד. כל שאני אומר זה שהיא לא הייתה חשובה במיוחד".
 

גם ישראל נמצאת בכל מקום בספר, כמובן כדוגמה שלילית. כבר בעמוד 75, אחרי שהוא מתאר את המעקב של ישראל אחרי הסייבר בשטחים, הוא טוען בטון קודר של איום על האנושות כולה: “האם מה שהפלסטינים חווים כיום בשטחים עשוי להתגלות כקדימון צנוע למה שמיליארדים יחוו בכל רחבי כדור הארץ? האם 1967 + 8200 = 1984?". 
 

אחד המקומות הנוראיים בספר הוא ההנחה המובנת מאליה בעיני יובל נח הררי שישראל היא מדינה פאשיסטית: “כשהגרמנים התבוננו במראה הפאשיסטית בשנות ה־30, הם ראו את גרמניה כדבר היפה ביותר בעולם. ואם היום הרוסים יתבוננו במראה הפאשיסטית, הם יראו את רוסיה כדבר היפה ביותר בעולם. ואם ישראלים יתבוננו במראה הפאשיסטית, הם יראו את ישראל כדבר היפה ביותר בעולם" (עמוד 289).