מ' צעדה אתמול מדירתה בברוקלין לקלפי שהוצבה בבית המשפט, ברחוב שנקרא קורט, מרחק כמה מאות מטרים. היא הגיעה לארה"ב מאחת ממדינות דרום אמריקה, לפני כ־30 שנה, נישאה והתאזרחה. במקצועה היא עיתונאית, סופרת ומתרגמת. מאז שהגיעה לכאן, היא עוקבת אחר הנעשה ומכירה את הפוליטיקה האמריקאית, אך לא תמיד טרחה ללכת להצביע. וגם כשהצביעה, היא בחרה במועמדים לבית הנבחרים או לסנאט על פי כישוריהם והמוניטין שלהם, ולא בהכרח בגלל חברותם במפלגה הדמוקרטית, שעמה היא מזדהה. אך הפעם, אומרת מ', זה שונה.



"הצבעתי אוטומטית לכל המועמדים הדמוקרטים, שאת רובם איני מכירה". בחירות אמצע הכהונה, כפי שהן מכונות, הן שבטיות יותר מאי פעם. החלוקה בין "הם" ו"אנחנו" ברורה מתמיד. אמריקה מצביעה כשהיא מפולגת כפי שלא הייתה, אולי מאז מלחמת האזרחים לפני כ־150 שנה. היא משוסעת בין הימין השמרני לשמאל הליברלי. גם אם אתה איש של מרכז, אמצע הדרך, קול צף, אתה מוצא עצמך נאלץ לדבוק בשבט שלך. זו גם מערכת בחירות מגויסת. כל כלי התקשורת דוחקים בציבור ללכת ולהצביע. הם יודעים שאחוזי ההצבעה בעבר בבחירות האמצע היו נמוכים יחסית.



אפילו פרופסור אנג'לה דיוויס, מהפכנית קומוניסטית רדיקלית, שהזדהתה עם הפנתרים השחורים וישבה על כך בכלא, קראה ערב הבחירות לציבור הסטודנטים, בהרצאה מרשימה וכריזמטית באוניברסיטת ניו יורק, ללכת ולבחור, אף שהיא עצמה מאמינה בפעילות חוץ־פרלמנטרית. יש פרשנים שהגדירו את המצב כ"בחירות האמצע החשובות ביותר בתולדות ארה"ב". זו הצבעת אמון בטראמפ, הנשיא השנוי ביותר במחלוקת, בוודאי מאז אברהם לינקולן. אפילו יותר מריצ'רד ניקסון, שהתפטר לפני יותר מ־40 שנה, לפני שהקונגרס היה מדיח אותו.



לפי סקרי דעת הקהל, אחוזי התמיכה בטראמפ (39%) הם הנמוכים ביותר לנשיא מכהן לפני בחירות האמצע. אך טראמפ, למרות אישיותו והפכפכות לשונו, מוכיח שהוא נחוש, לוחם ואינו מוותר. הוא התגייס כל כולו למסע הבחירות וטס לכל קצווי המדינה כדי להפגין נוכחות, לעודד, להלהיב, לחזק את הבסיס שלו ושל המפלגה הרפובליקנית. ביום שני הוא הופיע, מלווה בשדרן הרדיו הפופולרי ראש לימבו, בעצרות בחירות בכמה מחוזות "מתנדנדים" במדינות מפתח - אינדיאנה, מיזורי וטנסי.



מנהלי מסע הבחירות הרפובליקני ייעצו לנשיא להדגיש במסרים את התחזקותה של הכלכלה בשנתיים האחרונות, אך טראמפ, כמו טראמפ, לא הקשיב לעצתם ובחר להמשיך בקו המאפיין אותו - הכפשת היריב והטלת פחד מפני המהגרים בכלל ומה"שיירה" (הקארוון) של המהגרים הלטינים הצועדים לעבר גבול ארצו. ולא משנה שמדובר ב־5,000 בני אדם לכל היותר, שעדיין רחוקים מאות קילומטרים מהגבול. סרטון בחירות מזוויע בנושא זה קישר בין מהגר מקסיקני, שרצח שני שריפים ל"שיירה", עד שאפילו ערוץ הבית של טראמפ הצטרף לשאר ערוצי הטלוויזיה ואסר לשדרו.



לפי סקרי דעת הקהל, יש לדמוקרטים סיכויים טובים לזכות ב־25 המושבים, המינימום הדרוש להם כדי להגיע ל־218 מושבים ולשלוט בבית הנבחרים, אבל זה לא מובטח להם. לעומת זאת, הסיכויים שיזכו גם ברוב בסנאט הוא נמוך. אסור לדמוקרטים לאבד ולו מושב אחד. הרפובליקנים יכולים להרשות לעצמם לאבד מושב אחד ועדיין לשלוט בבית העליון.



אם הרפובליקנים יפסידו את בית הנבחרים וישמרו על הסנאט, יהיה יותר קשה לממשל לתפקד ולהעביר החלטות, אבל טראמפ לא יוותר. הוא אולי יתמתן מעט, אך ימשיך בגישתו. הוא כבר נערך לבחירות 2020 ולכהונה שנייה. אם הרפובליקנים ינצחו, שום דבר לא יעצור את טראמפ בדהירתו לעצב את אמריקה בצלמו.