1. ללא כותרות דרמטיות, מקבלת ישראל את ההסדרה ברצועת עזה בתקווה שתחזיק מעמד ותיתן עוד שנתיים־שלוש של שקט. ישראל שבעת המלחמות, המבצעים והטרור, שהולכת ומבינה שעזה היא חבית חומר נפץ, קונה זמן במחירי מבצע שטובים מאוד לחמאס ונוחים לנו, למצרים ולדונלד טראמפ, שמבקש להפציע לאזור עם תוכנית ("עסקה" בלשונו) ומבקש שקט תעשייתי.
מעל ראשם של אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, שמחליפים ביניהם מהלומות בענייני ביטחון בכלל ועזה בפרט, מצטייר בנימין נתניהו כ"מבוגר האחראי" בענייני הביטחון, מתון, שקול, אחראי, ורואה עין בעין עם צה"ל והרמטכ"ל (הוא לא אוהב מלחמות באופן כללי). וכך תקבל (כנראה) ישראל תקופת שקט, חמאס יקבל הסדרה, פתיחת מעברים, הרחבת אזור הדיג, הכנסת דלק וכסף קטארי, ומימון פרויקטים גדולים על ידי האו"ם. לא תהיה כנראה בשורה בעניין שבויים וגופות ישראלים, לא יהיה פירוז, ויהיה קושי לפקח על מניעת התעצמות חמאס. כן תהיה פעילות חשאית ישראלית ואולי מצרית לסיכול התעצמות, אבל עזה על בעיותיה תישאר כזו גם בתקופת ההסדרה וגם אחריה, תמיד מדרומנו. אין כאן מעוף, אין תעוזה, אין חשיבה מחוץ לקופסה ואין ניסיון לפתרון יסודי. יש הדחקה, קניית זמן וטאטוא אל מתחת לשטיח.
הקריטריון להצלחה של ממשלת ישראל ביחד עם מצרים, ארה"ב והרשות הפלסטינית טמון במימוש נכון של תקופת ההסדרה (באם תחזיק מעמד) לבחינת האפשרות לפתרון נכון, ראוי וארוך טווח. צריך לנצל את הרגיעה לגיבוש וקידום תוכניות, בעניין הזה אני אופטימי עם ניסיון.
2. לבי עם משפחתו של הדר גולדין ועם משפחתו של אורון שאול. לנגד עיניהם מתנהל מו"מ נוסף של ישראל עם חמאס אשר עומד לקראת סיכום, והשבת הגופות של יקיריהם לא כלולה בו. זה קשה, כואב - אבל זו עובדה. מצד אחד דורשת משפחת גולדין לכלול את החזרת הגופות בכל הסדר ובכל הזדמנות, ומצד שני מתנגדת להחזרת מחבלים חיים תמורתן כמו בעסקאות קודמות. גם הצבא, השב"כ והקבינט מתנגדים.
בשבוע שעבר נאלץ דובר צה"ל לפרסם הכחשה להודעת משפחת גולדין שלפיה הרמטכ"ל גדי איזנקוט אמר להם כי ראש הממשלה רוצה להחזיר את הגופות תוך שבוע. זוהי פרשנות מעוותת לדברים של הרמטכ"ל, שאמר לבני המשפחה שאכן אפשר לסכם תוך שבוע את החזרת הגופות, אם תשלם ישראל את המחיר שדורש חמאס, אבל ממילא גם המשפחה, גם הצבא וגם הקבינט לא מוכנים לכך. הרמטכ"ל הסביר למשפחת גולדין שצה"ל והממשלה מאשרים הכנסת סחורות, דלקים ומזון לרצועה כדי למנוע קריסה ואסון גדול, ולא ניתן למרבה הצער לדרוש את החזרת הגופות מול אפשרות להרעבת וקריסת הרצועה.
אפשר להבין את כעסה של אמו של הדר, אפשר להבין את הרמטכ"ל, אפשר להבין את דובר צה"ל, ואפשר להבין את האבא שמחה גולדין, שאמר שהוא מקבל את הכחשת דובר צה"ל. סיפור טרגי ועצוב, ואני מקווה שיגיע בקרוב לקצו. אני בטוח שהמאמצים בעניין זה מתנהלים.
3. לאוזני השמאל אני רוצה לדבר. לומר כמה משפטים. אינני יודע לאיזה שמאל, שכן ישנם 50 גוונים של שמאל. יש שמאל מדיני ושמאל חברתי, יש שמאל מתון ושמאל קיצוני ושמאל אנרכיסטי, יש שמאל סוציאליסטי, שמאל של תל אביב ושמאל של שדרות וירוחם ושמאל של מנרה ונחל עוז, יש שמאל של מנהלים ושמאל של עובדים, שמאל מזרחי ושמאל אשכנזי, שמאל שרוצה שלום עכשיו ושמאל שמבין שזה תהליך ולא תמיד הפרטנר מוכן ומזומן, יש שמאל צעקני ושורק ומתלהם ויש שמאל שקט ודומם, יש שמאל מעורב ויש שמאל אדיש.
לכן אומר זאת באופן כללי, אך בלי לעשות הכללה: לא הגעתי השנה לכיכר לעצרת לזכרו של יצחק רבין ז"ל היות שלא אהבתי את השעטנז ואת הפרטת הזיכרון וההנצחה, ואת הגורם שמממן ו"אישר" לתמר זנדברג לדבר או לא לדבר וכו'. לא אהבתי את הדיבורים על כך שחשוב שבכיכר יהיו "זוויות שונות של רצח רבין". אילו זוויות? יש רק זווית אחת! רבין נרצח על ידי יגאל עמיר הנבל כדי לעצור את תהליך השלום. זה היה רצח פוליטי. הוא התרחש מול עיני.
לא הייתי בעצרת בכיכר, אבל התביישתי נוכח השריקות וקריאות הבוז שליוו את נאומיהם של יאיר לפיד וצחי הנגבי. אינני יודע אם היה צריך להזמין אותם או לא, אבל כשהוזמנו ובאו - היה צריך לכבדם, שכן אנחנו מדברים על ניהול נכון של שיח ודיאלוג, אנחנו מדברים על תרבות, אנחנו נשבעים אמונים לאמירתו האחרונה של רבין "כן לשלום ולא לאלימות".
באוזני השמאל אני רוצה לומר שאני נפעם שוב ושוב ממנגנון ההרס וההשמדה העצמית שמפעילים חלקיו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, ופוגעים במחנה שלם וגדול. בדרך כלל זה גם קורה בכיכר רבין או בשמה הקודם כיכר מלכי ישראל. מעין "פיגוע לשון" שפוגע במחנה שלם. ואחר כך אתם מתכנסים במועדון צוותא, בשדרות רוטשילד או בכל מקום אחר ומנתחים איך זה קרה שוב? איך הפסדנו? איך למרות הכל הם ניצחו? שוב ושוב לא לומדים את הלקח.
אני יודע שיש כאלו שיגידו לי: "בניהו אחינו, אתה חי בעבר, תתקדם לעולם החדש. מי שלא צועק ולא מדבר בבוטות - לא מקשיבים לו". אני מסרב להיות שם. אני חושב שצריך לכבד זה את זה, לבקר בנימוס ובדרך ארץ, בתקיפות וברגישות. שלי יחימוביץ' עשתה זאת השבוע בנאום מרשים על חוק הנאמנות בתרבות, אבי גבאי עשה זאת בדבריו החזקים בכיכר רבין, אבל בגלל ההתנהגות של חלק מהשמאל בכיכר - הזרקור שוב הופנה אל הנגבי ולא אל ציפי לבני ואבי גבאי. תחשבו על זה.
4. אני שמח מאוד שיאיר לפיד לא מיהר להזדכות על ח"כ אלעזר שטרן כפי שנהג במקרים קודמים, אלא הקשיב לו וגיבה אותו. אני מכיר היטב את שטרן, ואני מאמין לו שלא התכוון לשום דבר סקסיסטי. אני יכול להעיד שהוא לא מחבב את מירי רגב כבר שנים ארוכות, וייתכן שהיה צריך להתנסח בדרך שונה, אבל יותר מדי אנשים מכירים אותו מקרוב, ויהיה קשה מאוד לעשות עליו "סיבוב פוליטי". לרוע מזלו, השוו את התבטאותו להתבטאויותיו של אורן חזן.
וחוץ מזה, הכנסת יוצאת מדעתה. צריך בחירות ומהר.
5. במשרד הבריאות בירושלים פועלת ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות והרוח החיה של מפעל "כרטיס אדי" לתרומת איברים. בימים אלה מציין כרטיס אדי (על שמו של אהוד בן דרור, שנפטר מסיבוכי השתלת כליה, שהושתלה בגופו באיחור) מלאת 40 שנה להיווסדו, ונכון להיום מחזיקים בו 924,403 ישראלים. זהו הישג מרשים שהעניק לאלפי אנשים חיים חדשים. לכל כרטיס שכזה יש ערך וכוח להציל חיים. תרומת איברים היא המעשה האנושי, האצילי והנעלה ביותר של כל בן אנוש. לצד ההצלחה, ישראל בעניין זה איננה "אור לגויים". בספרד, למשל, חתומים על כרטיס דומה 70% מכלל האוכלוסייה.
כעת, במלאת 40 שנה לכרטיס אדי ובמאמץ לחצות את רף מיליון החותמים, עושה ד"ר אשכנזי ונוספים מאמצי שיווק רבים ופונה לרשויות, בתי עסק ומועדונים, וכך הגיעה גם אל מועדון "ברלה" של קיבוץ להבות חביבה, שיש לו עשרות אלפי חברים ברשתות החברתיות, ולעוד רבים אחרים. תנו יד למפעל החשוב הזה. רכשו לעצמכם ולאחרים מקום טוב בעולם הזה ובעולם הבא.
6. בקיבוץ גת נטמן השבוע משה טנא, איש תרבות ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, מנהל מועדון צוותא בתל אביב (איזה מנהל? הוא לא ידע לנהל והיה בעצם מזכיר קיבוץ "צוותא" תחת לולה האגדית, שניהלה גם איתו...). טנא היה איש התרבות של מפ"ם, של הקיבוץ הארצי ושל השומר הצעיר. אהבתי אותו מאוד ועבדנו יחד בצוות "השומריה" השביעית ביער אחיהוד. אני זוכר את עיניו הבורקות כשהודעתי לו ששכנעתי את צוות "זהו זה" לשדר תוכנית בשידור חי מהיער. הוא היה קצין בצה"ל, קיבוצניק טוב וחבר יקר. שלום לעפרך, משה טנא, מבחינתי לפחות היית "התרבותניק האחרון". יהי זכרו ברוך.
7. השבוע הראו לי תמר בתי וחתני אמיר את הברכה המרגשת שכתב להם אבי גבאי שהתארח בחתונתם: "שיהיה לכם מזל טוב ובהצלחה, ושתדעו שרק בשביל אנשים צעירים שכמוכם באתי לפוליטיקה". להגיד לכם שזה לא "נגע" בהם יהיה שקר.
שבת שלום.