עובדים עלינו. אשכרה עובדים עלינו, וממש מעליב כמה בקלות עושים לנו את זה. הדיון הסוער שהתנהל השבוע סביב מה שמכונה "חוק הנאמנות בתרבות" אינו יותר מבלוף אחד גדול. עושים עלינו סיבוב אנשי השמאל שצועקים בפעם המיליון "הדמוקרטיה מתה" ו"סותמים לנו את הפה", אף על פי שהם יודעים שחוק כזה ממש קיים כבר למעלה משבע שנים, והוא לא הביא לקיזוז של שקל אחד מאיזו יצירה שהיא.
עושה עלינו סיבוב שרת התרבות מירי רגב, שרוצה שנחשוב שהנה הנה היא הולכת לעשות סדר בכל עניין המימון, אבל גם היא יודעת שאם שחקני תיאטרון חיפה לא ירקדו עם מחבל על הכתפיים וישירו איתו "מוות ליהודים", החוק הפושר שהיא מובילה לא יאפשר לקצץ להם כלום. עושים עלינו סיבוב כל המומחים שמסבירים שמדינה מחויבת לממן כל מה שנמצא תחת הכותרת "תרבות" ושאסור לה להתערב בתוכן.
מי ששמע את היוצרים, את אנשי התרבות, וגם לא מעט עיתונאים ומגישי תוכניות שהקדישו שעות לעיסוק בחוק, אבל לא טרחו לקרוא אותו לפני כן, יכול היה לקבל את הרושם שמהיום כל אומן או יוצר שיבקש מימון ליצירתו יצטרך להצהיר אמונים למדינת ישראל, להתפקד לליכוד ולהכריז שאין אלוה לבד ממירי רגב. עשו לעצמכם טובה, קראו את החוק, ולא תאמינו כמה קל היה לטמטם אתכם.
נתחיל מזה של־99.99% מהיוצרים בישראל - סופרים, אנשי קולנוע וכו' - החוק הזה בכלל לא נוגע. אף אחד לא היה צריך עד היום להצהיר משהו כדי לקבל כסף ממשרד התרבות, וגם לא יצטרך מהיום. לא נאמנות למדינה, לא נאמנות לחוקיה, שום כלום.
אז מיהו המיעוט הקטנטן שהחוק יכול להיות רלוונטי לגביו? ובכן, החוק החדש, הזהה כמעט לחלוטין לחוק שכבר קיים משנת 2011, קובע שכדי שהמדינה תוכל לשלול תמיכה ממוסד תרבות, צריך שבהוצאה כספית שהוציא המוסד יהיה ביטוי לאחד מחמשת אלה: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה". זהו.
החוק הזה נוגע לאותם יחידים שדחוף להם ליצור סרט או לכתוב ספר שיש בו אחד מאלה, והם יצטרכו לממן את יצירתם בעצמם ולא לבקש תמיכה מהכיס של ציפי מרמת גן ושל דוד מנהריה. לא קראתם למאבק מזוין? לא תמכתם בטרור? החוק הזה אינו מדבר עליכם. אין בחוק הזה עדיפות ליצירות ציוניות. אין בחוק עידוד של אומנות יהודית. אין יוצר אחד שיהיה שווה לו להתמקד באומנות מתחנפת, כי זו ממילא לא תעניק לו אגורה. כל מה שנדרש ממנו הוא לא להטיף לגזענות, ואם הוא יצליח לעמוד במשימה הזו, הוא יקבל מימון ליצירותיו מחשבון הבנק של כולנו. עם יד על הלב, כל כך נורא?
ולכל מי שחושש שגם מהמיעוט הקיצוני הזה תוכל השרה לשלול תקציב כלאחר יד, כדאי להזכיר שעל מנת שהשרה תעשה משהו, היא חייבת להיוועץ במועצה לתרבות ואומנות ולשמוע את המלצתה, להיוועץ בוועדת התמיכות במשרד ולהמתין גם להמלצתה, ולהידרש לחוות הדעת של היועצת המשפטית של המשרד.
המצע הבסיסי
בואו נדבר רגע על הטענה כי למדינה אסור להתערב בתוכן, ושעליה להישאר ניטרלית ולממן הכל. זו טענה כל כך מופרכת שלא ברור בכלל מהיכן להתחיל להתייחס אליה.
למדינה יש עמדה בהרבה מאוד עניינים, והעמדה הזאת מובילה אותה להחליט מה היא מממנת ומה לא. המדינה יכולה להחליט שהיא משקיעה יותר משאבים ביהודה ושומרון, כי היא רואה באזור הזה יעד לאומי, כשם שהיא יכולה להעביר במסגרת תוכנית חומש 15 מיליארד שקל למגזר הערבי, גם אם תושבי פתח תקווה יצעקו עד מחר שזה לא הוגן.
וכן, גם בתוכן המדינה מתערבת. תקנות המכינות הקדם־צבאיות קובעות, לדוגמה, שכדי שמכינה תקבל מימון מהמדינה היא צריכה לחנך "לנאמנות למדינת ישראל ולהזדהוּת עמה כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית... ולאהבת העם והארץ". רגע, ישאל בטח מישהו, למה אני חייב ללמוד אהבת הארץ כדי לקבל מימון? ככה. כי מדינה יכולה להחליט שיש סט ערכים שהיא מעוניינת לקדם. רוצה לשנוא את המדינה? תיהנה מכל רגע. אבל אל תבקש מהמדינה לתקצב לך את זה.
רוצים דוגמה קרובה יותר לחוק של רגב? קחו את עניין לימודי הליבה. בשנה שעברה קנסה המדינה 44 מוסדות של אגודת ישראל ושל ש"ס המקבלים מהמדינה תקציב בסכום של מעל 12 מיליון שקל, רק משום שלא לימדו לימודי ליבה. נו, זו לא התערבות בתוכן? זו אמ־אמא של ההתערבות בתוכן. והתערבות זו מתאפשרת משום שהמדינה החליטה שיש ערכים שהיא רוצה לקדם, ומי שאינו מיישר איתה קו, לא יקבל ממנה כסף.
וזה לא הכל. המדינה מתערבת גם במקומות "בעייתיים" הרבה יותר ופוגעת בזכויות בסיסיות הרבה יותר. סעיף 7 א' לחוק יסוד "הכנסת" קובע שמועמד או רשימת מועמדים אינם רשאים להשתתף בבחירות אם יש במטרותיהם או במעשיהם, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל.
סליחה, מה אכפת למדינה שאתמודד לכנסת אם אינני רוצה כאן מדינה יהודית? מה פתאום נשללת ממני, ומהקהל שאולי תומך בי, הזכות הזאת? ובכן, היא נשללת כי למדינה יש תפיסת עולם. יש לה מצע. והמדינה החליטה שהיא אינה מוכנה לתת למפלגה שסותרת את המצע הבסיסי הזה לשבת בפרלמנט שלה.
וכיוון שאותם שלושה סעיפים שמופיעים בחוק הזה מופיעים, מילה במילה, גם בחוק החדש של רגב, מה שמבקשים מתנגדי החוק הוא לא פחות מטירוף. הם מוכנים שהחוק יאסור על חנין זועבי לרוץ לכנסת, אם יוכח שהיא תומכת במאבק מזוין. אבל אם רגע אחרי שהיא תיפסל מלרוץ לכנסת היא תהפוך את חומרי התעמולה שלה לסרט, הם רוצים לאלץ את כולנו לממן אותו, כי לא בסדר להתערב בתכנים של יצירות תרבות.
דינה זילבר, אגב, גיבורת השבוע, תהיה כנראה הראשונה שתגן על זועבי במקרה כזה. "בהקשרי תרבות", כתבה באחד ממכתביה לשרה רגב, "בחינת התנאת התמיכה במוסדות תרבות לפי תוכנה של הפעילות התרבותית המתקיימת בה עולה כדי פגיעה בחופש הביטוי". מדובר בתפיסת עולם מעוותת שדורשת שהמדינה תממן כל יצירה, ולא משנה מה נאמר בה.
לפי גישה זו, אם מוחמד בכרי היה מבקש מאיתנו מימון לסרטו "ג'נין ג'נין", היינו צריכים לשלם גם לו. כי נכון שהסרט מציג את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, ונכון שבג"ץ קבע ש"ענייננו בביטוי שקרי ציבורי", וש"מיטב הסרט כזבו" - אבל למה להתערב בתוכן? זה סרט? זו תרבות? אז כולנו צריכים לממן.
למה על חשבוננו?
צריך לחזור שוב ושוב על ההבדל בין חופש הביטוי לחופש המימון. איננו מפריעים כאן לאיש להחזיק בדעות קיצוניות ככל שתהיינה, אבל איננו מחויבים לתמוך בו כלכלית. לפני חודשיים, למשל, הפגינו בתל אביב אלפי ערבים, וחלק מהם קראו "בדם ואש נפדה את פלסטין" ו"מיליון שהידים צועדים לירושלים".
ומה עשתה המדינה? עצרה אותם? סתמה להם את הפה? נהפוך הוא. היא אפילו שלחה על חשבונה שוטרים כדי לאבטח את ההפגנה. העניין הוא שמה שמבקשים מתנגדיה של רגב זה שהמדינה לא תסתפק בזה, אלא גם תממן למארגנים את ההסעות. ממש כמו בחוק של רגב. חברים, רוצים ליצור אומנות שמתנגדת למדינה היהודית, או שמקדמת את הנרטיב של האויב? אהלן וסהלן. אבל למה על חשבוננו?
ובכלל, כדאי לכולם לא לאכול את הספין על כך שהחוק הזה רע לשמאלנים ולערבים. אם קולנוען גזען לבן ישקיע במיזם אומנותי שיסביר עד כמה נחותים השחורים, אני צריך להחזיק אותו כלכלית רק כי ליצירה שלו קוראים סרט והיא מתויקת במחלקת התרבות? אם מחר תשקיע לריסה טרימבובלר בהעלאת מחזה שמסביר כמה צדק יגאל עמיר ושהוא היה היחיד שראה למרחוק את הסכנות הצפויות מממשלת רבין, יש מישהו שפוי שבאמת רוצה להכריח את כולנו לשלם על זה?
לא תאמינו
קראתי בשבועות האחרונים אין ספור טקסטים של אומנים ויוצרים ומחזאים נגד החוק הזה, ולפני הכל היה מביך לראות אנשים רציניים מדברים על חוק שלא טרחו לקרוא. אינני מדבר על אותו שחקן ניצול שואה שביום חמישי סיפר בכנסת איך החוק החדש מחזיר אותו 80 שנה אחורה אל היום שבו הגסטפו לקח אותו מזרועות אמו, והצהיר שהוא מדבר בשם ששת המיליונים.
אני מתכוון, נגיד, לכמה עשרות אנשי קולנוע מובילים, שהסבירו שיש בעיה כי "20% מאזרחי ישראל הם פלסטינים, שבאופן הטבעי ביותר הנכבה היא חלק יסודי ומהותי מהזהות הלאומית ומההיסטוריה האישית שלהם", ותהו "איך יכולה מדינה לאסור את הדיון בפצע הזה מחמישית מהאוכלוסייה שלה?". חברים יקרים, אני שמח לבשר לכם שאין בחוק החדש שום דבר שאוסר לקיים את הדיון הזה. יש לכם זהות לאומית אחרת? מרגישים פלסטינים? כואב לכם שהוקמה כאן מדינה יהודית? אתם מוזמנים ללבוש שק ולא להפסיק להזכיר את זה. אבל שאזרחי ישראל ייאלצו לממן את מי שרואה בהקמת מדינתם יום חורבן? למה?
קחו, לדוגמה, איש רציני כמו מאור זגורי, מי שבניגוד לרבים מחבריו אינו יורה בדרך כלל על אוטומט, בכל מה שקשור לשרה רגב. דווקא על הרקע הזה מדהים כמה הטור שלו בשבת שעברה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" היה נטול כל קשר לעובדות. "על פי החוק", הזהיר זגורי, "לא יוכלו להתקיים יותר יצירות מחאה פופולריות שבהן היוצר מעביר ביקורת על המדינה: להלן 'זגורי אימפריה', 'פאודה', 'עבודה ערבית', 'פולישוק', 'חטופים', אפילו 'ארץ נהדרת', שלא לדבר על דוקו מהפכני כמו 'סלאח, פה זה ארץ ישראל' או 'צל של אמת'... החוק החדש ימנע מימון של יצירות כאלה".
כיוון שזגורי הוא איש אינטליגנטי, אני מהמר שהוא לא טרח לקרוא את השורות הספורות שמכיל החוק החדש לפני שהתיישב למרוח עליו שני עמודים. כי כל מי שקרא את החוק יודע ששום דבר מהרשימה של זגורי אינו מתקרב למרחק של קילומטר מהמקום הבעייתי שבחוק. וכל זה עוד לפני שזגורי מספר לקוראיו, אלוהים יודע על סמך מה, שגם הגשש החיוור אינם עומדים בקריטריונים של החוק. מאין השטויות האלה? מה, הגשש החיוור תומכים במאבק מזוין? שייקה וגברי מסיתים לטרור?
אבל זגורי לא היה לבד. ב"מקור ראשון" תהה אחד הכותבים "מה ביחס לספרו של עמוס קינן, 'הדרך לעין חרוד'", ומה יהיה על "תמול שלשום" של ש"י עגנון? "האם רגב תסמוך את ידיה על יצירה תבוסתנית כזו?".
אז כדי להרגיע את כל הכותבים המוכשרים האלה, שניזונים בעיקר זה מזה, נזכיר שאותם קריטריונים בדיוק שיש בחוק הזה קיימים כבר שבע שנים וחצי בחוק יסודות התקציב והם מאפשרים לשלול תקציב מיוצרים ומאומנים, ולמרות זאת זה לא קרה עד היום אפילו פעם אחת. כדי להבין כמה מטורף המצב הזה, הנה שתי הדוגמאות היחידות למקרים שבהם היינו על סף ביטול המימון.
המקרה הראשון היה כשתיאטרון יפו אירח ערב תמיכה במשוררת דארין טאטור, אחרי שהוגש נגדה כתב אישום בגין הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור ובשעה שהיא עצמה הייתה במעצר בית. המקרה השני היה כשהתיאטרון העלה את ההצגה "מחברות הכלא", העוסקת בחייהם של מחבלים בכלא דרך מכתבים שכתבו ומספקת, כך נכתב בפרסום, "הצצה חסרת תקדים לתוך מערכת המחשבות, התקוות, הרעיונות והמאוויים של הפרויקט הלאומי הפלסטיני".
את הערב הזה, אגב, ליוו בדבריהם ח"כ לשעבר באסל גטאס, אחרי שהורשע וקודם שנכנס לכלא, ורעייתו של המחבל וליד דקה, שהורשע ברצח החייל משה תמם. אני מרשה לעצמי להמר שמעט מאוד ישראלים יחשבו שהם אמורים לממן ערבי הלל לטרוריסטים. ובכל זאת - לא תאמינו - עם אותו חוק בדיוק ואותם קריטריונים כפי שעברו השבוע, לא הצליחה מדינת ישראל לשלול ולו שקל אחד מתיאטרון יפו בגין שני האירועים האלה.
במילים פשוטות יותר, אנחנו כולנו שילמנו בעבור ההפקות הללו. והואיל והשרה רגב מסמנת את עצמה כמי שתסתום עליהן את הגולל, כדאי להזכיר שבוועדה שדנה באפשרות לשלול מימון מהתיאטרון בשל שני ערבי התרבות הללו, ובסופו של דבר לא עשתה להם כלום, היו חברים שלושה אנשים. אחד מהם הוא יוסי שרעבי, מנכ"ל משרד התרבות והספורט שבראשות רגב. בקיצור, מה שהיה הוא שיהיה.
זוכרים את הרעש שהקימה רגב אחרי שיצא הסרט "פוקסטרוט"? בסרט הזה, למי שאינו מכיר, יש סצינה שבה יורים חיילי צה"ל למוות בנוסעי רכב ערבי, ובסיוע הפיקוד הבכיר הם מביאים שופל, מרימים את המכונית, משליכים אותה לבור ומכסים אותה, על המתים שבה, כדי להעלים ראיות. אם תעברו על החוק החלבי שמעבירה רגב בימים אלה, תבינו בקלות שגם בעתיד נמשיך כולנו לממן סצינות כאלה. אין בסצינה שלילה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? אין בה הסתה לגזענות? אין בה תמיכה במאבק מזוין? אין בה ציון של יום העצמאות כיום אבל? אין בה השחתה או ביזוי פיזיים הפוגעים בכבוד דגל המדינה או סמלה? אם אין לפחות אחד מאלה, כולנו נמשיך לשלם. הבנתם כמה החוק הזה הוא בדיחה?
עוד דוגמה? בבקשה. קחו את ההצגה "ההודאה", שלפי הפרסום של יוצריה נכתבה "בהשראת פרשת כיבוש הכפר הערבי טנטוּרה ב־23 במאי 1948 בידי כוחות צה"ל, ובהשראת המחלוקת בין כמה היסטוריונים ישראלים לגבי האפשרות שבמהלך הכיבוש ביצעו חיילי צה"ל טבח בתושבי הכפר".
אז נכון, אותם חיילים מחטיבת אלכסנדרוני לקחו לבית המשפט היסטוריון שניסה לייחס להם את הטבח, והביאו אותו לפרסם התנצלות משפילה במיוחד, אבל אם מוטי לרנר רוצה להשאיר את התזה הזאת בחיים אצלו במחזה, אין דרך שתמנע מהמדינה לממנו, גם לפי החוק החדש. הוא אינו קורא למאבק מזוין, הוא אינו מסית לטרור, הוא אינו תומך באויב. במילים אחרות, כל מי שטוען שהחוק הזה יסתום פיות למשמיצי צה"ל, למציגי הנרטיב של האויב או לסתם שמאלנים, מבלבל את המוח.
מירי רגב, מצדה, יודעת שהחוק שלה לא יאפשר למנוע מימון מההצגה הכי פרו־פלסטינית. יוצרי הקולנוע, מצדם, יודעים שכבר שבע שנים החוק הזה קיים ולא שללו מהם בגינו אפילו שקל אחד.
מדינת כל זילבריה
במדינה נורמלית חוק כזה לא היה צריך לעבור. מדינה נורמלית מממנת תרבות ויודעת שיש דברים שהיא חייבת לאפשר להם להתקיים, אבל בשום אופן אינה חייבת לממנם. העניין הוא שאנחנו לא מדינה נורמלית. אצלנו מושלת בכיפה תפיסת עולם - שאנשים דוגמת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, הם ממוביליה - שצריך להעניק כמה שפחות סמכויות וכוח לעם הנבער ולנבחריו הבורים, ולהותיר את אלה בידיהם של מי שאומנם מעולם לא נבחרו, אבל הם משוכנעים שהם יודעים טוב מכולם מה הן ההחלטות הנכונות.
וכשאתה חי במדינת כל זילבריה, אין לך ברירה אלא לחוקק חוקים שינסו להחזיר מעט שפיות, גם אם כאמור החוק הפושר הזה נמצא איתנו כבר שנים, וגם אם הוא לא באמת יזיז משהו.